כמה ימים שהוא כבר בסדר. האבל שלי עליו מסתיים. הוא חוזר להיות אבא שלי, מחייך, שואל, זוכר אותי, זוכר לשאול לשלומי.
ואז ההודעה הזאת בנייד "בליס תתקשרי דחוף".
אני בעבודה ועסוקה ומקשיבה להודעה רק שעתיים אחר כך, מתקשרת אליו כבר בלחץ והוא לא עונה, משאירה הודעה: "אבא בלי הפחדות. מה דחוף? תתקשר מהר"
עוד שעה מתוחה והוא חוזר אליי "בלי רציתי רק לברר. אם החברה שלי תעצבן אותי עוד פעם, אני יכול לבוא אלייך לכמה ימים?"
אני נזכרת בדרך בה היא רודה בו יום אחר יום, שעה אחר שעה. לפעמים נדמה לי שאבא שלי סאב ואיך בכלל אני יכולה לומר לא לאבא שלי. "בטח שתוכל אבא", אני אומרת וממהרת לסגור כדי לחזור לעבוד.
ואז דממת יסורי המצפון. זה כל כך לא מתאים לצורת החיים שלי ואם הוא כבר שאל זה קרוב.
איך אני אוכל לטפל גם בו עם שעות העבודה העמוסות, הבית, קלייר? ומצד שני... זה אבא שלי. אבא שיש לי איתו זמן שאול ואיך אני יכולה בכלל לחשוב על הנוחות שלי בסיטואציה הזאת, ברור שאני אארח אותו כמה שיצטרך. זה לא כמה הימים האלה שמטרידים אותי, זאת האפשרות שהוא ירצה להשאר.
ימים שעוברים לי בין שחוק לדמע, בין התרגשות ואהבה לנפילות המציאות הכואבת. זה לא עוד סיפור על סשן או זין מסיליקון. זה כאב אמיתי יומיומי שרק האהבה מצליחה מדי פעם לסלק.
לפני 18 שנים. 26 בספטמבר 2005 בשעה 10:55
