ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

בעבור חופן צומי

אני רוצה את אור הזרקורים; אני רוצה תהילת עולם; אני רוצה את סגידתו של קהל משתאה; אבל אני מוכנה להתפשר על צומי, בינתיים.
לפני 10 שנים. חמישי, 22 בינואר 2009, בשעה 18:35

עכשיו אני קושרת את היד השמאלית שלה למוט השמאלי של המיטה, והיא רועדת. היא יפה כל כך כשהיא כך, עירומה ורועדת, ואפילו לא יודעת את זה. היא נושכת את השפתיים, העיניים שלה מופנות לנקודה אקראית בחלל האוויר, רחוק ממני, ליד היד הימנית הקשורה כבר. היא לא רוצה להסתכל עלי.

אצבעותיה מכודרות - לא ממש מאוגרפות, אבל מעוגלות לאגרוף לא סגור לגמרי - ואני מכניסה ביניהן בעדינות את אצבעותיי, פורשת אותן, מלטפת את פנים כף ידה, מצמידה אליה את כף ידי. היא מחייכת, חיוך קטן ומתוח.

הרגליים שלה כבר קשורות למוטות התחתונים של המיטה. קשרנו אותן במשותף, כשהיא יושבת זקופה ומתבוננת בתשומת לב, ומושיטה לי את הרצועות. אבל כשהשכבתי אותה לאחור כדי לקשור את הידיים היא כמעט התנגדה, כמעט ביקשה להתחמק.

היא לא התחמקה.

שתי ידיה קשורות עכשיו, והיא צלובה לצדדים, סומק עז על פניה וריסיה הארוכים מרפרפים כשהיא משפילה את עיניה הצידה. אני מניחה כף יד על לחיה, מלטפת, מנשקת בעדינות את שפתיה, והיא נושמת נשימה נרעדת אחת מתוך זוויות פי לפני שהיא מתרככת ומתמסרת לגמרי. וכשאני מתנתקת, לאט, משפתיה ומכסה את עיניה בצעיף השחור, הרך, היא כבר נינוחה יותר, ויש בדל חיוך על שפתיה. היא מקמרת מעט את צווארה, מושיטה את עיניה אל הצעיף ואני מחליקה עליו את כפות ידיי כדי להסיר ממנו את הקפלים ולהרחיק אותו מעל אוזניה, עד שאצבעותיי נפגשות מאחורי עורפה ושם קושרות אותו, קשר אחד.

קל לה יותר בעיניים מכוסות, אני יודעת, כשהיא לא חייבת לראות את עיניי הנעוצות בה, לא חייבת להיות מודעת לנוכחותי ולמודעותי כלפיה, יכולה להיות רק היא והדברים שקורים לגוף שלה. היא שלווה יותר כך, וגם בשלוותה היא יפה להפליא, כמו ים שקט תחת קרני השקיעה, ואני רק מצטערת שאני לא יכולה לראות את עיניה עכשיו.

בלי שום הקדמות אני חופנת את הכוס שלה ביד אחת, אצבע אחת, האמה, כמעט נכנסת לתוכו, מרגישה את החום והלחות שלו, והים שלה מעלה גלים באחת כשנשימתה נעצרת ופניה מסמיקים בתגובה מידית. אני מחייכת ורק משאירה שם את היד לרגע, ואז מושכת אותה לאט לאט מעליה, מניחה לאצבעות להחליק על שפתיה התחתונות הרכות, לחוש ברטיבותה, ולהתרחק משם. אני עוד אחזור. גופה עוד נשאר מתוח לשנייה אחת, ואז נרפה בהדרגה מחדש.

אבל אני לא מתכננת להניח לו להישאר רפוי עוד הרבה זמן. זו לא הייתה המטרה, המטרה הלא מוצהרת, המטרה שלא בוטאה במילים בשום שלב. המחסום שאני רוצה לחצות, המפלצת שאני רוצה לנצח. ולשם כך אני רוצה שהיא תהיה רגועה ואני רוצה שהיא תהיה מתוחה ואני רוצה את שניהם במקביל ולא לגמרי בטוחה שזה יעבוד.

אני נרכנת עליה, מקרבת את לחיי אל לחיה ורק נושמת שם, יודעת שהיא שומעת את נשימותיי, חשה בהן. אצבעותיי מתחילות ללטף את זרועה השמאלית, המתוחה אל פינת המיטה, מפנים פרק כף היד, אל פנים המרפק ומשם אל פנים בית השחי, ואני עוקבת אחר העור הסומר בעקבות אצבעותיי. שפתיי מלטפות את פניה, מרחפות מאוזנה אל שפתיה אבל לא מנשקות אותה, למרות ששפתיה נפשקות מעצמן, רק חולפות שם וממשיכות הלאה, במורד הסנטר. שיניי מפלסות לעצמן דרך בנגיסות קלות במורד צווארה, כשידי ממשיכה בריחופה על פני כתפה, ואז מחליקה אל צד חזה, מחטיאה במכוון את פסגת השד המפתה. היא משמיעה יבבה קטנה, מהסוג שהיא משמיעה תמיד כשהיא מתחילה לחוש מתוסכלת מההתעקשות שלי לא לגשת ישר לעניין. שפתיי מחייכות אל תוך עורה.

ידי ממשיכה לסייר במורד צלעותיה, ושפתיי מבקשות את מפתח הלב שלה, ומכאן ומכאן אני מחטיאה שוב ושוב את נקודות הגירוי שגופה עכשיו ממש נמתח אליהן. בכל פעם שאצבעותיי מעפילות ברכס השד שלה, בכל פעם ששפתיי חולפות מתחתיו, אני מרגישה בגווה המתקמר, בנשימתה המתקצרת. לשוני כעת מתווה מעגלים תחת שדה הימני בזמן שידי הימנית חגה במעגלים עצלים, אקראיים אך תמיד גדולים מדי, על פני שדה השמאלי. היא שוב מייבבת, יבבה רמה יותר הפעם, ואני מרימה מעט את ראשי ומניחה לקצה שערי - רק השיער - לחלוף בריחוף על פטמתה הימנית.

היא מתנשפת. כל כך מהר? אני מחייכת לעצמי. רגישה, כל כך רגישה, כל כך מהר, כן. היה ברור שהרעיון מגרה אותה עוד כשהצעתי אותו, והיא, עיניה המושפלות, קצה לשונה המלקק בהיסוס את שפתיה, נשימתה המואצת... אני מניחה לקצות אצבעותיי לחלוף על פטמתה השמאלית, והפעם היא ממש קופצת. אני סוגרת את שפתיי על הפטמה הימנית, ולשוני מרטיבה אותה בעדינות, חולפת עליה פעם אחת ומרגישה אותה מתקשה, מיד, ואז חולפת עליה עוד פעם, ואז נגיסה קטנה בין השיניים...

עיניי נעוצות בזמן הזה בפניה, שפתיה הפשוקות, הוורודות שואפות אוויר ופולטות אותו בנשיפות ארוכות ולא סדירות, חסרות מודעות. יש סומק בלחייה ושכחה מוחלטת בהבעתה. שפתיי יונקות את פטמתה הימנית בעוד ידי הימנית ממשיכה במסלולה מטה, במורד השד ובמסלול עקלקל על פני הבטן. אני חשה בשרירי הבטן שלה מתכווצים ונדרכים. היא מצפה, כל כך מצפה. וכשהיד שלי מגיעה - שוב - אל תלולית ונוס שלה, וחופנת אותה, האוויר נפלט מריאותיה בנשיפה רמה.

כף היד שלי חופנת את תלולית הערווה שלה ומשחררת, חופנת ומשחררת, מתווה מעגלים בבשר השפתיים החיצוניות הכלואות וסגורות בין אצבעותיי וכולאות בתוכן את כל הרטיבות הלהוטה בפנים. אני יודעת כמה שהתנועות האלה מטריפות אותה, לא פעם ולא פעמיים השתמשתי בהן, והפעם הזאת לא יוצאת דופן. כשאני משחררת לבסוף את אצבעותיי ומניחה לשפתיה להיפשק, האגן שלה מתרומם בבלי דעת, מחפש את אצבעותיי, ואצבעותיי, מצידן, חשות ברטיבות שלה ונמשכות אליה - רטובה כל כך, חמה כל כך - ושוקעות בתוכה, מפלסות את דרכן פנימה.

בעוד אצבעותיי מגששות בתוכה, פנימה, החוצה, תרות ומתוות מעגלים, שפתיי נוטשות את פטמתה ומעבירות אותה לרשות ידי השנייה. יותר מכל אני רוצה עכשיו להתוות נתיב רטוב וברור ואיטי מפטמתה ועד שרטיבות פי תתמזג ברטיבות הכוס המשתוקק שלה, אבל אני לא רוצה לתת לה זמן לחשוב, לא רוצה לתת לה זמן להתעורר מהחלום. זה השלב שבו היא תמיד עוצרת אותי, ב"לא" מבועת, בניד ראש לצדדים ובידיים בולמות, מתירה לי לגשת בידיי אך לא בפי, לא בפניי, לא בעיניי, אל מחוזותיה התחתונים, הפגיעים.

אז אני מורידה לשם את פניי בבת אחת, בלי להשתהות בדרך, ולשוני בין קפליה עוד לפני שהיא מודעת לכך שדבר-מה השתנה. אני טועמת את טעמה האהוב עלי כל כך, הטעם שאני מלקקת תמיד מעל אצבעותיי, כשלשוני נוגעת בדגדגן שלה בפעם הראשונה, בעדינות, ואז בפעם השנייה, והשלישית, ולאחר מכן אני כבר מפסיקה לספור. ואולי היא הייתה מתנגדת, רק לרגע אחד, לרגע אחד שהיה בו די, אבל ידיה הכבולות אינן זזות ממקומן, ועיניה המכוסות משכיחות ממנה הכל, והאגן שלה מתרומם ועכשיו הכוס שלה מחפש את הפה שלי, מתחנן אליו, ואני כבר שם ובהחלט לא זזה לשום מקום.

נשימותיה נהיות צורמניות יותר כשאצבעותיי מוצאות בדיוק את הזווית המדויקת, את התנועה המדויקת בתוך גופה. ידי השמאלית מרפה מפטמתה כדי לפשק את שפתי הכוס שלה טוב יותר מול שפתיי, ולשוני טועמת אותה וטועמת אותה ולא די לי, הטעם הזה שישן לי וחדש לי והוא טעם משכר של ניצחון.

לשוני מתעלסת עם הדגדגן שלה בנשיקה ארוכה ומתפתלת לשפתיה, והיא רטובה כל כך, מתאוותה שלה ומהרוק שלי, שאצבעותיי נעות בתוכה כמעצמן. היא נוהמת עכשיו, ללא קצב או סדר, ואני מרגישה את הרטט במיטה כולה כשידיה ורגליה מושכות ברצועות, לא כמנסות להשתחרר, כנתלות, בכוח. כל חושיי שקועים עמוק בתוכה, בקולה, בריחה, בטעמה, בחומה, ולרגע, אני לא יודעת מי אני וזה לא באמת משנה, ולרגע, נדמה לי שגם היא לא יודעת מי היא, וגם זה לא באמת משנה. שתינו צוללות בתוך אותו ים לא שקט, כלל לא שקט עוד.

אני מרגישה את הרעד בשריריה ואיך רטיבותה מתכווצת סביב אצבעותיי כשהמתח בגופה עולה עם כל שנייה שחולפת, ולבסוף, בצעקה צרודה, האגן שלה מתרומם ומצמיד אותה חזק יותר אל הפה שלי, בעווית, ובעוד לשוני מתאמצת להמשיך במלאכתה מול הגוף המשתולל, אני חשה בשריריה מתכווצים בכוח סביב אצבעותיי, פעם ועוד פעם ועוד פעם, וכל גופה מתכווץ ונרפה ומתכווץ ונרפה ומתפתל ומתקפל וקורס לאחור.

אני נחה שם לרגע בעוד גופה הולך ונרגע, הולך ורפה. ולבסוף אני משחררת מתוכה בעדינות את אצבעותיי ומנשקת את שפתי הכוס שלה, בעדינות, ואז משאירה את כף ידי הימנית עליו, חופנת אותו, מכסה אותו, ואני מתרוממת אל פניה, נשענת על מרפקי השמאלי.

אני מנשקת לזווית לסתה, והיא מחייכת, ואני מנשקת את החיוך והיא פותחת אלי את שפתיה, ובפעם הראשונה טועמת את טעמה מעל שפתיי. וידי השמאלית משתחלת אל מתחת לראשה, וכשהיא מרימה אותו מעט, אני משחררת את קשר הצעיף ומסירה אותו מעליה, כדי להביט בעיניה.



ועכשיו לדבר המפרסם:

פרסמתי פה לא מזמן פוסט על מין אוראלי, והזכרתי בו את הנושא של נשים שלא מסוגלות שיירדו להן. בתגובות עלה גם הנושא של אוראלי+בונדג', ובפרט בונדג' שלא באמת עוסק בשליטה, שדגדג לי באצבעות לעשות איתו משהו, אז הנה, עשיתי.

מי שקרא פה בעבר אולי שם לב שיש לי לרוב סגנון די קבוע בכתיבה שלי בבלוג (להבדיל ממה שפרסמתי במגזין) - כשאני כותבת על דברים שחוויתי, אני כותבת בדרך כלל בגוף ראשון, וכשאני כותבת פנטזיות, אני כותבת בדרך כלל בגוף שלישי, ובלי לתת לדמויות שמות. במקרה הזה, משום מה, הדמויות החליטו להיות נשים (זה משמח, כי לפני המון זמן הבטחתי לסקרלט שאני אנסה לכתוב משהו על אוראלי בין נשים, ועד היום לא קיימתי), וגיליתי שבניגוד לצירופי זכר ונקבה, גוף שלישי בלי ציון שם לא עובד טוב (כי איך מבחינים בין "היא" ל"היא"?) - אז כדי לא לתת לדמויות שמות (לא רציתי), כתבתי את זה בגוף ראשון. בדיעבד, אני חושבת שזה הוסיף.

הן מתוקות כל כך, שתי אלה, שנדמה לי שאני עוד אחזור אליהן... הממ. או שמתיקות היתר הוונילית הזאת תגרום לי בתור תגובת נגד לרצות לכתוב בדס"מ קשה עם הרבה אלימות בין שלושה גברים, נגיד. :-)

פרלין​(נשלטת) - הו מאמא!

לפני 10 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - ההו מאמא זה על הפוסט עצמו או על השורה בסוף? :-)
לפני 10 שנים
פרלין​(נשלטת) - על זה. בהחלט. אני כל כך אוהבת כשאת כותבת על סקס. כל כך!
לפני 10 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - :-)
תודה.
גם אני אוהבת שאני כותבת על סקס. כשיש לי השראה לכתוב על סקס, זה אומר ש... יש לי השראה לכתוב על סקס. וזה טוב. :-)
לפני 10 שנים
מרצדת - גרררר :)
לפני 10 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - :-)
מהתגובות החביבות עלי.
לפני 10 שנים
היילני - אוחח...יאמי!
לפני 10 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - :-)
איזה כיף של תגובות יש פה היום.
לפני 10 שנים
gamVgam​(אחר){גם וגם} - אליפות!!!
ממש לצפות בהלוגרמה, מוחשית.
רוצים רוצים.
לפני 10 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - :-)
נהניתי מאד לכתוב את זה, אני שמחה שאנשים גם נהנים לקרוא.
לפני 10 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י