שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

בעבור חופן צומי

אני רוצה את אור הזרקורים; אני רוצה תהילת עולם; אני רוצה את סגידתו של קהל משתאה; אבל אני מוכנה להתפשר על צומי, בינתיים.
לפני 10 שנים. רביעי, 25 בפברואר 2009, בשעה 01:14

"אין שום דבר לאכול בבית", אני אומרת לשותפה שלי כשאני הופכת את הצנצנת הריקה ומסתכלת בריקנות העגומה בתוכה. אף לא טיפה אחת.
"מה, שוב?" היא מתלוננת בקול מפוהק. היא שוב עומדת מול הארון ומודדת בגדים שהיא שולפת מתוך שקיות עם שמות מותגים שלא אומרים לי שום דבר, אבל היא מסוגלת להזיל עליהם ריר שעות. האמת, הם נראים עליה טוב, הבגדים.
"כן, שוב", אני נעמדת מולה עם ידיים על המותניים. "וטוב שיש לך מה ללבוש, כי צריך לצאת להביא".
היא משרבבת את שפתיה ונאנחת בפינוק. לפעמים נדמה לי שהיא מעתיקה את כל דפוסי ההתנהגות שלה מדמויות קולנועיות משנות הארבעים והחמישים. אבל היא לא מתווכחת. נראה לי שגם היא רעבה.
אז היא מתארגנת במהירות שיא - יחסית אליה, עשרים וחמש דקות - ואנחנו יוצאות. ברחוב ממול יש סופר שפתוח כל הלילה, ולשם אנחנו שמות פעמינו. אורו של השלט הוא כמגדלור שמכוון אותנו ברחובות החשוכים תחת הירח החסר.
אורות הפלואורסנט בפנים עזים לאחר החשכה שבחוץ, ואנחנו מתפצלות לשני מעברים נפרדים, היא בירקות, אני במוצרי חלב. מחפשות.
אני עוברת כבר על פני שלושה מעברים כשהסלולרי שלי רוטט בצלצול-ניתוק קצרצר ממנה. אני מתקדמת לאזור שבו עזבתי אותה ומבחינה בה, ראשה נטוי לצד אחד, אצבעותיה מסלסלות קווצה משערה והיא מחייכת ומעפעפת אל בחור צעיר שנראה לא פחות מעוניין. אני בוחנת את העגלה שלו. שתי עגבניות. מלפפון אחד. פומלית. שישיית בירה.
מושלם.
אני מתקרבת אליהם לאט. היא מבחינה בי ומהנהנת אלי ניד ראש כמעט בלתי מורגש, ואני מחישה את צעדיי.
"שלום", אני אומרת בחיוך כשאני ממש מאחוריו.
הוא מסתובב בהפתעה, כמעט פוגע בי במרפק לא מכוון אחד.
אני נסוגה מעט, בחיוך מתנצל מחושב היטב. "לא התכוונתי להבהיל אותך". היא מחייכת אלי מעברו השני.
"לא, לא..." הוא מחזיר לעצמו את שיווי המשקל. "סתם לא קלטתי אותך מתקרבת".
אני ניגשת אליה ומניחה בעגלה המשותפת שלנו מילקי אחד, שללי ממקרר מוצרי החלב.
"אה", הוא אומר, מסתכל במילקי, ואז בי, ואז בה, ואז שוב בעגלה. "אה". יש אכזבה מסוימת בקולו. הוא מושל בה היטב.
"שותפות", אני אומרת, יודעת בדיוק מה הוא חושב, ואני רואה את התקווה בעיניו מזנקת שוב.
"מילקי אחד?" הוא אומר. "זה לא גורם מריבות?"
"היאבקות מילקי?" היא שואלת בחיוך מתגרה. "לא, זה לא קורה".
"חבל", אני שומעת אותו ממלמל כמעט ללא קול, וצוחקת. הוא מבין ששמעתי אותו ומחייך חיוך מבויש מעט.
"גם אתה מצויד היטב, אני רואה", אני אומרת, ורק שמץ קטן של רמיזה בקולי.
הוא נתקע לרגע, ואז מבחין במבט שלי שמופנה לעגלה שלו, ומסתכל לשם גם הוא, ואז מושך בכתפיו במבוכה. "לא צריך הרבה לבנאדם אחד".
אין ספק, היא יודעת לבחור אותם.
היא מסתכלת בו רגע, ואז מעבירה את הפריטים שבעגלה שלנו לעגלה שלו - מילקי אחד, שקית עם ארבעה תפוחים אדומים-כהים - כשעיניה נעוצות בעיניו בלי להרפות.
"מה...?" הוא אפילו לא יודע איך לנסח את השאלה.
"יש לנו כל כך מעט דברים, אין טעם בשתי עגלות. לא יפריע לך, נכון?" ההתחנחנות הזאת, אני לעולם לא אדע להוציא אותה נכון.
הוא מסתכל בה, לגמרי לא בטוח איך להגיב.
"והרי אנחנו ממילא הולכים לאותו מקום", היא נועצת את דקירת הניצחון.
"מה? לאן?" הוא מתבלבל לגמרי.
"אליך, כמובן", היא אומרת בנימה עובדתית לחלוטין ופונה ללכת לעבר הקופות. גבה זקוף. צעדיה יציבים. אלוהים, כמה שאני רוצה להיות היא, לפעמים.
אני מחייכת אליו, אוחזת בעגלה ומתחילה לדחוף אותה בעקבותיה. הוא מדשדש לרגע במקומו, ואז ממהר בעקבותיי. הוא משיג אותי כמעט ליד הקופות, וכמה פעמים הוא מתחיל לומר משהו - אני שומעת אותו שואף אוויר - אבל בכל פעם מתחרט. אני יכולה להבין אותו - יש מעט מאד דברים שאפשר לומר במצב כזה.
אני חושבת שהוא מבולבל עוד יותר כשהיא משלמת על המצרכים. נדמה לי שהוא הגיע למסקנה שאנחנו מסוג הנשים שמנצלות גברים כדי שירכשו עבורן דברים, ומופתע מעט שלא כזה המצב. אין לי מושג איך הוא מסביר לעצמו את המתרחש, אם בכלל.
אנחנו יוצאים מהסופר והיא מטה את ראשה בשאלה. הוא לוקח את שקיות המצרכים שלו - אני כבר לקחתי את השקית שלנו - ומוביל שמאלה, לעבר אחד הבניינים שבגוש החשוך מעבר למגרש החנייה. אנחנו הולכות משני צדדיו.
הדירה שלו, בראש שני גרמי מדרגות, חשוכה. הוא מושיט את ידו להדליק את האור, אבל עוד לפני שהוא מספיק שפתיה כבר נצמדות לשפתיו, וגופה לגופו. אני נצמדת אליו מאחור, שפתיי על עורפו, מטפסות אל אוזנו, ואני יודעת שהוא חש בפטמות שלי בגבו. הוא משמיע התנשפות הפתעה.
הוא לא מתנגד.
היא סוגרת את הדלת ברגלה, שומטת את השקית שלה על הרצפה - הוא שומט את שלו לידה - ואנחנו מתנודדים כך, בתנועה מסורבלת ותוך התנשפויות להוטות רבות, לעבר הספה בסלון. מעט אור הירח מהחלון מספיק כדי להתוות את צורתם של הרהיטים, לא מעבר לכך. כשידי משתחלת ביניהם וחופנת את הזין שלו - שעומד בכוח בתוך המכנסיים - הוא משמיע קול, ספק השתנקות, ספק צווחה קטנה. בהדיפה קלה, אני מפילה אותו אל הספה, והיא כבר עסוקה בפשיטת מכנסיו מעליו.
"מה..." הוא מנסה לומר, אבל אפילו אין צורך להשתיק אותו. הוא מחליט שאין טעם באותה שאלה מטופשת, תהא אשר תהא, שהתכוון לשאול, ומוותר. הוא מתרומם מעט כדי שנוכל למשוך מעליו את המכנסיים ואת התחתונים, והזין שלו נשלף לראווה, רק כדי להיעלם כמעט מיד בין שפתיה.
הוא גונח.
אני מתיישבת לצדו מפנה את פניו אלי. עיניו עצומות, אבל הוא פוקח אותן כשאני מניחה את אצבעותיי על סנטרו. אני לא רואה את צבען, אבל אני רואה בהן את ערפל התאווה הלא מציאותי שהוא אפוף בו. הוא לא בטוח אם זו מציאות או חלום. טוב.
אני מנשקת אותו על שפתיו, והוא פותח את שפתיו ומניח לי להכניס את לשוני ביניהן. לשונו פוגשת בשלי, ובמשך רגע ארוך הן מנהלות שיחה משלהן, בעוד אנקותיו הקטנות לתוך פי נהיות תכופות יותר. כשראשו צונח לאחור, אני יודעת שהוא מוכן.
אני שואפת אוויר דרך אפי, שואפת את ריח עורו, את הפרומונים שלו, את גופו. הריח החם, האנושי, הוא כל מה שאני צריכה. אני חשה ברעב, עמוק, מתפשט בגופי, מרעיד כל תא בו, ובתגובה, הניבים שלי מתחילים להתארך, לאט, נשלפים בהדרגה, כמעט בכאב, מתוך החניכיים.
בהתחלה הוא לא מבחין בדבר. אז לשונו נוגעת בקצה הניב החד, הארוך, והוא קופא לרגע. אני חשה בלשונו ממששת ניב אחד, ואחר כך את הניב השני, ואז הוא מרתיע את פניו מעט מפניי.
אני מסתכלת בו, ברצינות, בשאלה. פי פתוח מעט, הוא יכול לראות את הניבים באור שנכנס מהחלון. הוא יודע, עכשיו. הוא כמעט מסתכל לעברה, אבל אני רואה שהוא משנה את דעתו. אולי הוא לא רוצה לראות באיזה פה בדיוק נמצא הזין שלו כרגע.
אצבעותיי חולפות על אוזנו ברפרוף, מטיילות במורד על צווארו, ציפורניי שורטות בעדינות רבה את עורו, ואני מטה את ראשי מעט ובעיניי השאלה. הוא מביט בפניי, ועל פניו תערובת של פחד, כמיהה ובלבול. לרגע הוא עוצם את עיניו, וכמעט בלי להתכוון פניו מתרפקים על אצבעותיי המלטפות את צווארו. ואז, בכוונה רבה, הוא פוקח את עיניו ומביט למטה.
שערה האדמוני פזור בחיקו והיא שקועה במעשיה, אבל עכשיו היא מבחינה שמשהו השתנה ומרימה אליו את מבטה. פיה כרוך על הזין שלו, שפתיה רטובות מרוקה, הדוקות סביבו, ועיניה גדולות, שואלות. היא מניחה לו להישלף לאט לאט מתוך פיה וכשהוא יוצא, אפשר לראות שניביה רגילים, לא ארוכים. היא לא הניחה להם להישלף עדיין. לשונה יוצאת מבין שפתיה ומלקקת את כיפת הזין שלו בתנועה מעגלית, איטית, כשעיניה נעוצות בעיניו. אז היא מנתקת את קשר העין, פותחת שוב את פיה ומניחה לו שוב להיכנס. שערה מכסה שוב את פניה, כמו מעלים אותה מעיניו.
הוא מתיק את מבטו ממנה ומשיב אותו אליי. אני עדיין מסתכלת בו, מחכה להחלטתו. השאלה עוד בעיניי, ואני עוד מחזיקה ברעב בכוח.
הוא מביט בי לרגע, ואז עוצם שוב את עיניו ומהנהן, הנהון קצר אחד. זה כל מה שנחוץ לי.
שפתיי נצמדות שוב לשפתיו, ושפתיו צוננות ויבשות. פחד, אני חושבת. אני מעבירה את לשוני על שפתיו, מרטיבה אותן ברוקי, מכניסה אותה ביניהן, נצמדת אליו בכוח. הוא מתנשף מבעד לאפו ומניח לי לנשק אותו בעוצמה, למשוך את לשונו אל פי, לנשוך אותה קלות בין שיניי. הוא חש בניבים, ואני חשה ברעד היציב בגופו. הוא לא יחזור בו מהסכמתו, אבל הוא פוחד. אני לא רוצה להתמהמה.
שפתיי עוזבות את שפתיו, מלטפות את לסתו, מטיילות לעבר צווארו, נצמדות אליו, מנשקות אותו, נשיקות קלות, חטופות, שהופכות בהדרגה ליניקה עדינה של עורו לתוך פי, ואז מציצה חזקה יותר, כשאני חשה בדופק שלו ממש מתחת לעור, ממתין לי, קורא לי... ואז ניביי ננעצים ומפלחים את עורו.
הוא צועק. צעקה ארוכה, צרודה, חסרת מילים, וזרועותיו נצמדות אליי בכוח. לא להדוף אותי. לא לקרב אותי. רק לאחוז בי.
ידי מאחורי עורפו ואני יונקת ממנו את נוזל החיים, חם ומלוח ונהדר. הוא זורם בפעימות מהירות, מפוחדות ונרגשות, נותן לי חיים, וכוח, וחום. הוא נאנק, מתנשם בכוח, ואני מצמידה את ידי האחרת אל פיו לפני שיצעק שוב. הוא נושך את אצבעותיי, ואני מניחה לו, בעודי מנקזת ממנו את דמו.
אחרי שרוויתי, אני מחלצת בעדינות את ניביי מגרונו. הוא נאנח אנחה רפה, כתינוק, כשאני טופחת על כתפה ואנחנו מתחלפות. הפעם הוא בקושי משמיע קול כשניביה ננעצים, באותו מקום שבו ניביי היו נעוצים רגע קודם.
הזין שלו רטוב מרוקה, וזקוף מאד. טוב. לפני שאני מתחילה, אני מצמצמת את ניביי מחדש, לא לפגוע, לא לשרוט. הזין שלו מתנודד, מתקרר באוויר, ואני שואבת אותו עמוק לתוך פי - טעם רוקה מתערבב בטעם הדם שבפי, מתוק במלוח - מהדקת עליו את שפתיי ומניחה לו להידחק אל אחורי לועי לפני שאני מניחה לו להחליק שוב החוצה, ומושכת אותו פנימה שוב, ושוב, ושוב. אני מרגישה בעליית המתח בגופו, כשהיא יונקת עוד ועוד מדמו אל תוכה, ואני יודעת שעליי למהר. אני מאיצה את תנועותיי, מהדקת את שפתיי סביבו יותר, מניחה לרוקי לעטוף את הזין שלו בחלקלקות חמימה שמניחה לי להחליק עליו את פי מהר יותר ויותר, עד שבסוף זה מגיע, כל גופו נמתח בכוח, והזין פולט לתוך פי את תכולתו, חמה ומלוחה וסמיכה, נוזל חיים גם כן, אך שונה כל כך מהאחר. אני בולעת אותו בשקיקה, תוספת למנת הנוזל שכבר קיבלתי ממנו.
הוא פולט את האוויר הכלוא בריאותיו באנחה אחת ארוכה, ואז גופו מתרכך ונרפה.
היא מתנתקת מעליו באחת, ובוחנת בתשומת לב את פניו. אני מנקה את הזין שלו בעדינות בלשוני, שלא יישארו שיירי דם וזרע. הוא חמים ורטוב ומאבד בהדרגה את זקיפותו הקודמת.
"נושם", היא אומרת. "רק מעולף".
אני מרימה את פניי מעליו. "טוב", אני אומרת, מלקקת אותו פעם אחרונה ומעלה עליו בחזרה את התחתונים, ואז את המכנסיים.
היא מעבירה את לשונה על צווארו, מוחה את שיירי הדם, סוגרת את הנקבים. אז מתרוממת. "הוא יהיה בסדר", היא אומרת. "מחר בבוקר הוא יתעורר עם כאב ראש וחולשה וזכרונות מחלום רטוב מוזר מאד שהוא בשום אופן לא יאמין שקרה במציאות".
"טוב", אני אומרת שוב, וקמה, במידת מה של אי רצון. אני תמיד נקשרת אליהם קצת. אל הריח. אל הטעם. אל העיניים. אני מסתכלת בו עכשיו, אבל עיניו עצומות. לא אוכל לראות את צבען גם עכשיו, גם אם אדליק את האור.
"נלך?" היא אומרת. אף פעם אין לה יותר מדי סנטימנטים אחרי שהיא מתמלאת. ואנחנו עוד צריכות לדאוג לאספקה לימים הבאים.
"נלך", אני אומרת. ולפני שאנחנו יוצאות, אני שולפת מהשקית שלנו תפוח אחד, אדום כהה, ומניחה לו אותו בכף היד.



הבטחתי לבלוגרית מסוימת להתחיל לעדכן בבלוג שלי עדכונים רבי משמעות על כך שאין לי מה לאכול, על מה שמצאתי לי לאכול, על מה שאכלתי, ועל איך הרגשתי אחרי האוכל. הייתי צריכה לדעת שהבטחה כזאת לא תעבור לי בשקט - ואכן, היא לא עברה בשקט. ישר המנגנון המשובש ההוא במוח שלי שעושה דברים כאלה החליט שאני חייבת לכתוב את הפוסט הזה.
אכלתי סלט, אגב.

gamVgam​(אחר){גם וגם} - כבר שקלתי לסור למשרד הפנים להעתיק את כתובתי למגה, עד שהגיע הקטע עם המילקי הבודד.
:)
יפה יפה!
לפני 10 שנים
היילני - יאמי...אני כמעט שבעה.
לפני 10 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - אני יודעת, אבל זה פשוט לא התאים פה, לפתח את הסצנה גם ביניהן. :-)
לפני 10 שנים
השיבומי המתקתק​(מתחלף){בדסמית} - היאבקות מילקי!
לפני 10 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - (c) כל הזכויות שמורות.
לפני 10 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - אני לא מאמינה. שוב החלפת כינוי. ואחרי זה אומרים עלי ש*אני* זונת צומי.
לפני 10 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י