צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בעבור חופן צומי

אני רוצה את אור הזרקורים; אני רוצה תהילת עולם; אני רוצה את סגידתו של קהל משתאה; אבל אני מוכנה להתפשר על צומי, בינתיים.
לפני 10 שנים. ראשון, 8 במרץ 2009, בשעה 01:22

"התחייבת על שעתיים", היא מזכירה לו.

הוא מהנהן. הוא זוכר. אולי הוא לא היה צריך להתערב איתה - לא, תעזבו את זה, ברור שהוא היה צריך להתערב איתה. כבר כל כך הרבה זמן שהוא מחפש סיבות. להתערב איתה. ולהפסיד.

אז שעתיים. הוא חושב על זה שיש כל כך הרבה דברים שהיא יכולה לבקש ממנו לעשות בשעתיים האלה, ובטח שום דבר מהם לא יהיה מעניין. היא הזכירה חלק מהם כשדיברו על ההתערבות. "לשטוף כלים?" היא שאלה.

"אם זה מה שאת רוצה", הוא משך בכתפיו.

"להביא לי פיצה מהקצה השני של העיר?"

"לא בזבוז? יש משלוחים בשביל זה".

"ואם בא לי?"

הוא שוב משך בכתפיו.

"לדבר עם אמא שלי במקומי על זה שאני לא באה בשבת?"

"את לא תעשי - " הוא עצר. "כן, בטח", אמר בארשת השלמה עם הגורל.

היא צחקה. "טוב, נראה כבר".

הוא אף לא טרח לשאול מה היא תסכים לעשות, והם התערבו. וברור שהיא ניצחה, זה באמת לא היה קווין ספייסי בסרט ההוא. והיא בטח תבקש עכשיו משהו ממש דבילי, והוא יעשה אותו, כמובן, וזה יהיה כל כך מפוספס. ובכל זאת, הוא לא יכול שלא להרגיש פרפור של ציפייה בלב.

"כלים, אמרנו?"

הוא נאנח וקם באי רצון, אבל היא בולמת אותו ברגל גרובה אחת. "לא, לא, חכה. אני סתם חושבת על האפשרויות". היא מגחכת.

שוב, הפרפר ההוא חוזר להתנגש לו בדפנות הבטן, מבפנים.

"אמא שלי?" זה גיחוך מרושע, הוא חושב. ממש מרושע. הוא נושם נשימה עמוקה.

"אם זה מה שאת רוצה".

היא מגחכת אליו רגע ואז מוותרת לו. "לא, עזוב. זה לא ספורטיבי".

הוא מחניק אנחת רווחה. שיחה עם אמא שלה מן הסתם תגזול את כל השעתיים, ועוד קצת. חצי מהזמן תלונות, חצי מהזמן ניסיון לברר ב"אלגנטיות" אם אין לו כוונות לצאת עם הבת שלה, אם הם כבר גרים באותה דירה כל כך הרבה זמן. ואיך הוא יכול להגיד לה, למיס פולניה לשנת 1810, שהוא היה שמח, אבל הבת שלה לא בקטע?

"טוב", היא אומרת בנימה של קבלת הדין, "אני מניחה שזה משאיר רק אפשרות הגיונית אחת". היא משחקת בשולי החולצה שלה באצבעותיה ועיניה נעוצות בנקודה לא מוגדרת בחלל האוויר. "תרד לי". והיא מפשקת את רגליה ומסמנת אל ביניהן בתנועה שלא משתמעת לשתי פנים.

הוא עוצר את נשימתו ושותק לרגע. "מה?" הוא אומר לבסוף.

"שמעת אותי", היא אומרת, ומצחקקת. "נורא בא לי. כבר מזמן לא היה לי סקס שווה - " הוא יודע. הוא שומע הכל, הרי. " - זאת נראית לי הזדמנות מצוינת להשלים, אבל בלי סיבוכים ובלי התחייבויות, כן? רק ההתערבות", היא מתרה בו בניד אצבע.

הוא מסתכל בה, לא מעז לזוז. בעיני רוחו, הוא ממהר וקובר את פניו במפשעתה. במציאות, הוא בטוח שאם ינסה זאת היא תצחק עליו שזו הייתה רק בדיחה ומה הוא לוקח את זה ברצינות, או גרוע מזה, תבעט בו כדי להעיף אותו מעליה ותצרח עליו מה הוא חושב לעצמו שהוא עושה דברים כאלה. אז הוא רק יושב לצדה ומסתכל בה במבט מלוכסן, נבוך, לבו בגרונו, ולא מעז לזוז.

"התחייבת, לא?" היא מעמידה פנים שהיא מתעצבנת, תופסת את ראשו ודוחפת אותו מטה לכיוון המפשעה שלה כמו היה מעודדת בלונדינית בסרט מכללות אמריקאי. והוא מניח לראשו להידחף למקום שאליו היה שמח להביא אותו בכוחות עצמו אילו רק העז. היא מצמידה את פניו למפשעתה ולוחצת אותם שם, וכשאפו נלחץ לבד המכנסיים שלה הוא מרגיש בחום גופה ובריח הייחום שעולה ממנה. לרגע הוא מסתחרר.

היא דוחקת את האגן שלה נגדו, פעם, פעמיים ושלוש. כמו רומזת. והוא מתחיל ללטף את אזור המפשעה של מכנסיה בשפתיו, בלחייו, באפו, משתוקק לפשוט מעליה את מכנסיה אבל לא מעז... "נו, הכל אני צריכה לעשות בעצמי?" היא שואלת בנימה מבודחת, ופותחת את כפתור המכנסיים.

הוא מרים אליה את מבטו בשאלה, או בתחינה, או בתקווה. היא מסתכלת בעיניו לרגע ואז מעבירה את מבטה לרוכסן מכנסיה, ופותחת אותו בתנועה איטית. הוא מושיט ידיים מהססות אל חגורת המכנסיים, וידיו נתקלות בידיה. הוא בולע את רוקו. היא מרימה את האגן שלה באוויר ומורידה מעליה את המכנסיים והתחתונים ביחד, עד הברכיים. ראשו מרחף עוד באוויר מעל הירך שלה, והוא רואה עכשיו, סנטימטרים ספורים מעיניו, את ערוותה הגזוזה, שפתיה פשוקות מעט ומרמזות. רק עכשיו הוא מרשה לעצמו - וגם עכשיו עוד לא לגמרי - להאמין.

ידה נחה על ראשו ולרגע היא מהססת, ואז מורידה אותו שוב מטה עד שפיו ואפו תחובים בערוותה, וכשהוא מרגיש את ריחה החם ואת רטיבותה נדמה לו שזיקוקים מתפוצצים בתוך לבו. הוא יורד במהירות מהספה וכורע מולה. המכנסיים והתחתונים עוד מתוחים בין רגליה וקצת מפריעים לו, אבל הוא מתעלם מכך. הוא קובר את פניו עמוק יותר - אפו נוגע בדגדגן שלה, הוא חושב, וסנטרו כמעט נכנס לתוכה, והוא מופתע מכמה רטיבות שהוא מוצא - ומוציא את לשונו לטעום אותה בפעם הראשונה.

היא מצחקקת.

הוא כמעט נרתע, אבל ידה עוד על עורפו. לא לוחצת - והוא קצת מצטער על כך - נחה בקלילות, אבל די בה כדי למנוע ממנו להרים את ראשו, דבר שהוא ממילא לא רוצה לעשות. "קצת מדגדג", היא אומרת, והוא מהמהם משהו, והיא מצחקקת שוב. הוא משטח את לשונו ומעביר אותה בתנועה ארוכה מלמטה כלפי מעלה, עד שהיא עוברת על הדגדגן שלה, ועכשיו היא משמיעה קול, בהחלט לא צחקוק, מין "אווו" נמוך, כמעט מופתע.

הוא רוצה עוד כזה. הוא רוצה לשמוע אותה עושה קולות. הוא חוזר על אותה תנועה עם הלשון, ואז משנה, עובר במעגלים איטיים מסביב לדגדגן שלה ואז מפתל את לשונו עליו, מצייר עליו ציורים בקצה לשונו ואז מוחה אותם בלשונו המשוטחת ומצייר מחדש, ציור אחר.

היא משמיעה קול המיה והוא מרגיש את שרירי ירכיה נמתחים, ואז היא משמיעה קול של חוסר שביעות רצון ועושה משהו ברגליה. הוא כמעט נסוג לאחור כשהוא מבין שהיא לא מנסה להדוף אותו, היא מסירה לגמרי את המכנסיים והתחתונים מעל רגל אחת, כדי שתוכל לפשק את רגליה כראוי. אחרי שאלה מידלדלים סביב שוקה האחד על הרצפה, היא מהדקת את ירכיה משני צדדי אוזניו וידה שעל עורפו מושכת את ראשו שוב אל תוכה. "תמשיך", היא אומרת בעונג, מכווצת לרגע את ירכיה על אוזניו, ואז מרפה.

והוא ממשיך.

תחילה הוא חוזר לצייר ערבסקות פתלתלות בלשונו סביב הדגדגן שלה, אבל עד מהרה מתיחות שריריה - ירכיה שנעות לעומתו בתנועות אגן לא מודעות, וידיה שכמו נעות להצמיד את ראשו חזק יותר אליה, ואז מתחרטות - והתנשמותה המואצת מעודדים אותו להתמקד בדגדגן, ולשונו נצמדת אליו, מרקדת עליו, מתפתלת עליו, לא מרפה. הוא חש במתיחות השרירים באחורי ראשו שמתחילים לכאוב, אך מסרב לחדול. בהדרגה, רגליה נפשקות עוד ונשימתה נהיית טרופה עוד יותר, ובהיסוס הוא מביא את שתי אצבעותיו אל פתחה ומגשש פנימה, בחשש, שמא תעיף לו את היד משם. אבל היא פותחת את עצמה עוד לקראתו, כמו מבקשת להשתפד על אצבעותיו, והוא נרגע ומכניס אותן פנימה, בתנועה חלקלקה ורטובה כל כך, לא מרפה מקצב התנועה של לשונו כל העת.

היא משמיעה קריאה קטנה, חנוקה למחצה, כשהוא עושה את זה. הוא מוסיף ומחכך באצבעותיו את תוכה, מניע אותן בתיאום עם לשונו שמעברו האחר של בשרה. היא מתחילה לנהום, נהמות קטנות, חסרות פשר או קצב, וככל שהוא ממשיך בתנועות אצבעותיו, בהשתוללות לשונו, הן גוברות, נהיות צורמות יותר, והוא חש בשריריה המתהדקים יותר על אצבעותיו, בגווה המתקמר עוד והודף את אגנה חזק יותר אל פניו, בירכיה הרועדות מרוב מתח משני עבריו, והוא כמו צף בים הנוזלים השופעים ממנה המעורבים ברוקו. לשונו נצמדת אל הדגדגן שלה בעקשנות, לא מניחה לו להתחמק ממנו בין תנועותיה התזזיתיות יותר ויותר, ואצבעותיו לוחצות פנימה ולמעלה, חודרות ויוצאות מהר ובכוח, עד שפתאום ירכיה נצמדות בכוח משני צדדי ראשו, האגן שלה מתרומם ונהדף אליו בכוח, בתנועות חסרות סדר, והוא שומע אותה גונחת בקול, בצרידות, והקול עולה ויורד דרך ירכיה המתכווצות ומתרפות על אוזניו. הוא ממשיך בתנועותיו, והיא ממשיכה להתפתל ולהתכווץ ולהתרומם ולהשמיע אותם קולות נפלאים כשהוא מצליח לשמוע אותם, עד שבכיווץ אחרון ירכיה מתהדקות על ראשו, מתכווצות זו אל זו ומשתקות אותו במקומו, אצבעותיו עוד לכודות בתוכה, פיו עוד שוחה בנוזליה, והוא יודע שהיא אומרת משהו אבל הקול עמום לחלוטין עד שהיא מרפה את ירכיה ומרחיקה אותן מאוזניו, והוא שומע אותה צוחקת. "די", היא אומרת. "די, די, די", ודוחפת את ראשו לאחור. הוא מחלץ מתוכה את אצבעותיו בעדינות - רטובות רטובות, הוא מוצץ אותן בלהיטות, ואז שומט את ידו לצד גופו, וראשו נח על פנים ירכה, בתוך הניחוח החמים והעז העולה ממנה.

גופה מתרפה לאיטו, נשימתה חוזרת לתקנה. גם נשימתו. אחרי כמה רגעים היא מושיטה את ידה, שתי אצבעות תחת סנטרו, מרימה את פניו לעברה. פניה רגועים והיא מחייכת. "לא רע", היא אומרת. "לא רע. עמדת במשימה".

לבו קצת גואה בקרבו משמחה על המחמאה, וקצת נאחז בכל כוחו ברגעים האחרונים ומבקש לשמר אותם לעד, וקצת צולל בו למחשבה שזהו, זה כל מה שהיא רוצה וזה נגמר. ואז פתאום היא מחייכת חיוך שנראה לו, מהזווית הזאת, קצת מרושע, קצת משועשע, וכף רגלה הגרובה משוטטת על ירכו עד שהיא נתקלת בזין שלו שדחוק בתוך המכנסיים - נוקשה, כמה נוקשה - ומחככת אותו קלות, ואז לוחצת עליו, כמעט דורכת. "כמה זמן עוד נשאר לנו?" היא שואלת בגיחוך ומרימה את ידה להסתכל בשעון. "עוד שעה שלושים וחמש?" והיא מחזירה אליו את מבטה ועכשיו אין שום ספק, מרושע, המבט בלי ספק מרושע, ולבו מחמיץ פעימה. "יופי", היא אומרת. "עכשיו שאני רגועה, אפשר לנצל את הזמן הזה ממש טוב. המשחק הזה הולך להיות כל כך מעניין".

והחיוך שלה גורם לו להשתנק, והרגל שלה על הזין שלו שלוחצת עליו פעם ופעמיים, מעלה פרפרים בבטנו, ופתאום הלב שלו הולם כמחשב להתפקע מהתרגשות ומפחד, ועולה על גדותיו אושר.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - מ-ע-ו-ל-ה. פשוט מעולה.
לפני 10 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - <מסמיקה>
תודה. :-)
לפני 10 שנים
Shish​(שולטת) - Beautifully written
לפני 10 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - Danke.
לפני 10 שנים
Lilu-FemdoM{Pon} - הולי מוזס! אוחח כמה שאני אוהבת לקרוא תיאורים אירוטים שכאלה , מה גם שאת כותבת נפלא ובאופן סוחף , הרגשתי ממש שם (:

}}{{
לפני 10 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - תודה. תודה רבה. :-)
לפני 10 שנים
פרלין​(נשלטת) - נהדר!

(וחוץ מזה, מתי תחזרי כבר ללילית'? בחייאת.)
לפני 10 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - תודה. :-)

ולמה, למה שאני אחזור ללילית? היא באמת חסרה לך?
לפני 10 שנים
Bloody - גררר... את רעה.
לפני 10 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - וזה חדש כי...?
לפני 10 שנים
Bloody - זה לא. פשוט רציתי לציין :)
לפני 10 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - אה, אז בסדר. כל עוד אין בלבולים בעניין הזה. :-)
לפני 10 שנים
shushu - יפה מאד :)

(מה קרה כולם נהיו רומנטיקנים היום, זה החמסין? יום האשה? תחפושת לפורים?)
לפני 10 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - מצחיק שאת אומרת את זה, כי לפני כמה ימים יצא לי להיות משועשעת מהעובדה שכמעט כל קטעי הסקס שאני כותבת הם של סקס נוטף רומנטיקה בין זוגות ותיקים ומאוהבים, והפעם דווקא הופתעתי שיצא לי קטע הרבה פחות רומנטי, בין שני אנשים שזו בכלל הפעם הראשונה שלהם ואפילו לא ברור מה ייצא מזה. :-)

תודה.
לפני 10 שנים
פניקס סגולה​(נשלטת) - (מסמיקה, מתביישת) זה כתוב כל כך יפה...רק שאני אצטרך להאמין לך שזה כל כך טוב...ממש הרגשתי שאני שם..
לפני 10 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - מה זאת אומרת "תצטרכי להאמין לי שזה כל כך טוב"? שמה כל כך טוב?
ותודה על המחמאה. :-)
לפני 10 שנים
מרצדת - הסיפור הזה גורם לאחורי הצוואר שלי, קצת מתחת לאוזניים, להתחמם ולזמזם. כמה נעים!
לפני 10 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - זאת אחת המחמאות המקסימות ביותר שקיבלתי. :-)
לפני 10 שנים
Praetor - מעולה!
לפני שנה

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י