ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

בעבור חופן צומי

אני רוצה את אור הזרקורים; אני רוצה תהילת עולם; אני רוצה את סגידתו של קהל משתאה; אבל אני מוכנה להתפשר על צומי, בינתיים.
לפני 10 שנים. שני, 9 במרץ 2009, בשעה 05:02

היא קצת התבאסה שהשולחן כל כך רחוק מהשולחן של החתן-כלה ומכל האקשן, האמת, אבל מצד שני זה אמר שהם גם רחוקים מכל הדודות. זה היה השולחן של "השאריות" - כל האנשים שלא ידעו איפה להושיב אותם ולכן זרקו אותם אי שם בפאתי סידור הישיבה. בעצם, היא לא הייתה אמורה לבוא היום בכלל - החבר שלה התעקש שהוא לא רוצה לבוא, ולכן היא הודיעה שהם לא יגיעו לחתונה, אבל היום כל המרירות שהייתה בה על התנהגותו האנוכית התפרצה, הייתה להם מריבה איומה, והיא החליטה שהיא באה בכל זאת, לבד.

אז לא היה מקום. אז הושיבו אותה בקצה, בשולחן של כמה חבר'ה חסרי כל קשר זה לזה.

"אנחנו מפתחים צ'יפים למכשירי חשמל ביתיים", שמעה אחד היושבים סביב השולחן אומר. מעברה האחר שמעה, "שנתיים וחמש. אשתי נשארה איתם, אבעבועות רוח". היא העמידה פנים שהיא שקועה באוכל שלה, אבל למעשה הקשיבה לקרעי שיחות וניסתה לעמוד על קנקנם של היושבים סביב השולחן בלי שתיאלץ להשתתף בשיחות. היא הרגישה מסוגרת, לא רצתה לדבר עם איש. השמלה שלה הייתה צעקנית מדי למצב רוחה, צבעה אדום מדי, המחשוף שלה עמוק מדי, וסביב השולחן ישבו גברים רבים מדי. היא רצתה להרוג את כולם. האחד, שדיבר כל הזמן על עבודתו. האחר, שסיפר איך השאיר את אשתו לבדה בבית עם ילדיהם החולים. השלישי, שקיטר על גרושתו. גברים, חשבה. יצורים אגואיסטים ונצלנים כולם.

הם ניסו מדי פעם לפתוח איתה בשיחה. אחד מהם, סוחר רהיטים מקריח או משהו כזה, אף ניסה להתחיל איתה, כך היה לה נדמה. אבל היא חייכה בנימוס, הגיבה בקצרה והמשיכה לטפל ברוב תשומת לב בצלחת שלה, כשכל כולה מקרינה את התחושה שהיא לא באמת שם. ההתמקדות באוכל עזרה, אבל האמת היא שהיא אכלה מעט מדי, ושתתה יותר מדי יין. היא רצתה לסלק את הזעם ממוחה.

לקראת סוף הארוחה כבר הייתה מסוחררת, והרגישה כמו ילדה קטנה שעומדת לפרוץ בבכי שהיא רוצה הביתה, רוצה הביתה, רוצה הביתה. מפתח הצ'יפים והנשוי, שהספיקו בינתיים לפשוט לפחות שלוש פעמים על הבר, וגם לסחוב בקבוק יין נוסף משולחן אחר, החליפו ביניהם מעבר לשולחן בדיחות גסות בקולי קולות לקול רעמי הצחוק של האחרים, כאילו הם במילואים ואין נשים בסביבה. ואז משפט אחד תפס את תשומת לבה. "אין מה לעשות, נשים לא עושות לך ביד כמו שצריך. הן פשוט לא יודעות איך".

"בולשיט".

היא אפילו לא ידעה שהיא אומרת את המילה עד שאמרה אותה, בשקט אבל בפסקנות צלולה שהסבה אליה את כל העיניים סביב השולחן.

מפתח הצ'יפים היה הראשון שהתאושש. "שמעי, זה לא שאת מצוידת כדי לשפוט". והוא גיחך גיחוך גס, הזיעה מבריקה על מצחו ועל לחייו האדומות מאלכוהול.

"לא משנה", אמרה באותו שקט מוזר שאפף אותה כעת. מוזר, חשבה, איך היא אומרת את זה בלי שום מבוכה, על עצם הנושא ועל כל העיניים הנעוצות בה. כאילו היא במקום אחר אי שם מאחורי חומה של אלכוהול שקוף אך מוצק, וכל מה שכאן לא באמת יכול לגעת בה. "זה בולשיט".

"מילים גדולות", אמר מפתח הצ'יפים וגיחוכו התרחב, והיא ידעה בדיוק מה הוא עומד לומר. "תוכיחי".

היא הסתכלה בו רגע, ופתאום משהו זז בה, משהו קר ונחוש. "אין בעיה", אמרה, ותדהמה אפפה את פניו באחת וגם, כך ראתה, זיק קטן של תקווה מאוסה נדלק בעיניו. "אין בעיה", אמרה שוב, והחלה לחייך, חיוך קטן, חביב. עיניה היו נעוצות בעיניו. "אבל לא כמו שנדמה לך". חיוכה נהיה מתגרה מעט, והיא הושיטה את ידה אל בקבוק היין הריק, שהפקק המיותם והשבור למחצה עוד תקוע באורח רופף בראשו.

היא הציבה את הבקבוק בחבטה קלה לפניה. כמה מהיושבים סביב השולחן ניערו את ראשיהם, כאילו מגיחים מטרנס היפנוטי. היא חייכה, הרימה את כף ידה הימנית אל פיה וירקה לתוכה כמות יפה של רוק.

"שים לב", אמרה, והעבירה את מבטה בין עיניהם של כל הנוכחים, כאילו היא מדברת אל כל אחד ואחד מהם. חלקם השפילו את מבטם. אחרים הוסיפו להסתכל בה בהבעות שנעו בין אי אמון לתמיהה פעורת פה.

היא אחזה בבסיסו של הבקבוק בידה השמאלית. ידה הימנית - לשנייה לא האמינה שהיא באמת עושה את זה, אבל היא אפילו לא הסתכלה סביב כדי לראות אם מישהו מסתכל בהם מהשולחנות האחרים - תפסה בצוואר הבקבוק ועברה עליו בתנועה התחלתית, מורחת עליו את הרוק שבתוכה, מחלקו העליון ועד המקום שבו צוואר הבקבוק החל להתרחב אל גופו.

מישהו השתעל במבוכה. זו לא הייתה היא.

כעת עיקלה את אצבעותיה בעיגול סביב הבקבוק והעלתה אותן בתנועה איטית וחלקה מעלה. קרוב לפיית הבקבוק היה רכס מובלט, וידה עברה עליו בתנועה קופצנית מעט ונקפצה סביב הפיה והפקק.

כעת נשמעו כמה כחכוחים מבין היושבים סביב השולחן, אבל איש מהם לא הסב את מבטו מכף ידה שעל הבקבוק.

היא הורידה את ידה שוב, שוב מחליקה אותה על הרכס הקרוב לפיה, שוב מושכת אותה בתנועה חלקה מטה, ואז העלתה אותה שוב, בסיבוב קל, והמשיכה כך, מעלה, מורידה, מעלה, מורידה, מסובבת, מפתלת. היא עצרה לרגע, ירקה שוב לתוך כף ידה, סגרה אותה שוב סביב הבקבוק והמשיכה בתנועותיה.

פניו של מתכנן הצ'יפים - זה הפתיע אותה, משום שלא חשבה שזה אפשרי - האדימו עוד יותר. עיניו היו נעוצות בכוח בבקבוק, פיו היה פעור בבלי דעת - היא חשבה שאם הוא לא ישים לב, עוד רגע הוא יזיל חוט של רוק על מפת השולחן - ונשימותיו היו כבדות. היא חשבה שהיא שומעת את נשימותיהם של עוד כמה מהיושבים סביב השולחן, ותהתה אם זה מעודף אוכל ושתייה או שהסיבה היא הצגת התכלית שלה. אבל היא לא עצרה כדי לבדוק. ידה הוסיפה להחליק לאורך צוואר הבקבוק, מעלה, מטה, מעלה, מטה, בקצב מהפנט שהלך והואץ בהדרגה, עד שלבסוף הניחה לידה להחליק עוד קצת למעלה ולהעיף את הפקק מעל הבקבוק אל השולחן.

מתכנן הצ'יפים עצר את נשימתו בחדות. הוא לא היה היחיד, חשבה.

היא הוסיפה להסתכל בעיניו. אלה עוד היו נעוצות בכף ידה הסגורה כעת סביב פיית הבקבוק. היא חייכה, צחקה מעט לעצמה, הסירה את היד מעל הבקבוק ומחתה אותה במפית.

אחד מהיושבים סביב השולחן החל למחוא כפיים. עוד אחד הצטרף אליו. ועוד שניים. והיא הביטה בעיניו של מתכנן הצ'יפים ושאלה, "נו, קיבלת את ההוכחה שלך?"

הוא סירב להסיר את מבטו מעל הבקבוק ולהסתכל בעיניה. הוא סירב להשיב. היא הסתכלה בו רגע, משכה בכתפיה ואז חייכה ובקול אחר לגמרי, חביב, קצת מתפנק, אמרה, "אתה יכול בבקשה להביא לי בירה מהבר?"

עכשיו הוא הביט בה בהפתעה, ניער את ראשו כמי שרק התעורר ונע כמתכוון לקום, ואז פתאום הבעה נבוכה פשטה על פניו והוא רכן מעט לפנים בכסאו. "עוד רגע", אמר ושילב את ידיו בחיקו. "אני קצת... האלכוהול", הוא הביט לצד אחד ואז החזיר את מבטו אליה, בחיוך מבויש, וכחכח בגרונו בצרידות. "תכף אני, אה, אקום ואביא לך. תני לי רגע".

"כן", היא אמרה, מחייכת בחביבות, לא מסירה את מבטה מעיניו. "חשבתי ככה". והיא קמה ועזבה את השולחן לעבר הבר.

עבר עוד זמן-מה לפני שהשיחה סביב השולחן התחדשה, והיה נדמה לה, מכיוון הבר, שלא באותה התלהבות כמו קודם. אבל הערב שלה, מרגע זה ואילך, השתפר בהרבה.

פניקס סגולה​(נשלטת) - חחח פושעת....P;
לפני 10 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - :-)
לפני 10 שנים
יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - יייההה, עוד סיפורים!
את טובה בזה, את יודעת?
לפני 10 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - :-)
תודה.
החלק המטריד הוא שהיה לי פוסט אחר לגמרי בכתיבה, בשם "נשף מסכות" (פורים או לא פורים?), ואז זה צץ פתאום.
מתישהו אני עוד אשלים את ההוא. נראה מתי. אני חושבת שהמוזה שלי בדיוק הלכה לישון.
לפני 10 שנים
היילני - לגמרי טובה בזה....:-)
לפני 10 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - תודה, נשמה כפרה עיוני. :-)
לפני 10 שנים
Bloody - נו, יופי, מתכנתי צ'יפים נשואים. גדולה על חלשים :P
לפני 10 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - האמת, הוא דווקא לא נשוי, נדמה לי.
אבל *אני* תמיד גדולה על חלשים. זה כי בהשוואה אלי כולם חלשים. P-:
לפני 10 שנים
אחותופל - מעולה...
לפני 10 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - תודה רבה. :-)
לפני 10 שנים
Lady Lilith​(שולטת){חפיץ} - אני רוצה את הסיפור הזה בהופעה חיה בחתונה שלי, בבקשה. למרות שאני בספק שתשתעממי מהסובבים אותך כי אני יודעת עם מי את יושבת. הם יעריכו את ההופעה. :)
לפני 10 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - LOL
אין לי ספק.
לפני 10 שנים
bent_wordsmith​(לא בעסק) - סוף סוף סיפור שווה.

עוד :)

אצבע ויד, ורגל כן כן
לפני 10 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - *סוף סוף*? ושאר מה שכתבתי מה, כלב?
רבאק, קהל קשה. :-)
לפני 10 שנים
יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - מכל הסיפורים שקראתי פה, זה שייך לקבוצה הקטנה של ה-הכי-הכי זכורים. אם יגידו לי לשלוף מהזכרון סיפור לדוגמה שלך, אני אזכר בזה.

לא כי הוא הכי טוב, לא נכנסתי בכלל לדירוגים, אבל זה משום מה הכי נשאר בזכרון. וגם ההוא עם הרבע שעה, במיוחד כי קרה לי איזה משהו לא קשור בכלל שאיכשהו הזכיר לי את זה. ואולי כי הסיפור הזה מיוחד בפשטות של האירועים שלו :)
לפני 8 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - גם אצלי.
אצלי, חלק מהסיבה שהוא צרוב לי חזק בזיכרון, זה בגלל הרגע שבו הבנתי שבעצם, בסיפור הזה אין אפילו טיפה אחת של סקס מפורש. שזה מפתיע, אצלי. ואני חושבת שזה מה שעושה אותו חזק.
לפני 8 שנים
יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - בדיוק :)
לפני 8 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י