צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בעבור חופן צומי

אני רוצה את אור הזרקורים; אני רוצה תהילת עולם; אני רוצה את סגידתו של קהל משתאה; אבל אני מוכנה להתפשר על צומי, בינתיים.
לפני 10 שנים. ראשון, 15 במרץ 2009, בשעה 00:39

מהרגע שהוא ראה אותה הוא משתוקק לומר לה כמה שהתחפושת שלה מתאימה לה. החולצה הכפרית הלבנה, שחושפת את גולת הכתף השחומה והחלקה וחריץ עמוק בין שדיים נדיבים המסתתרים תחת כיווצי המחשוף. החצאית הרחבה והמתנופפת, שמדי פעם, כשהיא רוקדת ומחזיקה בה בידיה, מציצה מתחתיה רגל חטובה בסנדל מרובה רצועות. השיער השחור המסולסל והבוהק - הוא לא מצליח להחליט אם הוא אמיתי או פאה. עגילי החישוק הזהובים הגדולים, שמתנודדים מאוזניה בכל תנועה. הריסים השחורים הארוכים, שמקנים לעיניה לכסון מצודד. כל כולה צוענייה כפרית מרקדת בירידים, אזמרלדה המתגלה כחיזיון בין הלהבות.

אבל הוא לא מצליח לעשות דבר מלבד לבהות. עיניו מציצות אליה מתחת לכובעו רחב התיתורה, עוקבות אחריה לכל מקום שהיא הולכת אליו, אחר כל צעד מחולל. הוא נבלע בצללים, מנסה לא להתנגש בסיף שלו בקירות, לא להסגיר את מקומו, את סרבולו.

לרגע נדמה לו שהיא מבחינה בו, שמבטם מצטלב. אבל לאחר רגע מבטה חולף הלאה כמו לא היה קיים, והיא מוסיפה לדבר עם הבאטמן שניצב לצדה, נשען על הקיר. האם הגיעה איתו? האם היא מכירה אותו מקודם? או שמא הכירו כאן והם סתם מחליפים שיחת חולין? הוא לא יודע. הוא היה רוצה להיות אותו באטמן, שופע ביטחון עצמי מאחורי המסכה השחורה, משוחח איתה באגביות שכזאת, מחליף איתה התלחשויות כלשהן, הפלסטיק של המסכה שלו נוקש כנגד עגילי החישוק שלה. היא צוחקת.

גם לו יש מסכה, סרט שחור עם חורים לעיניים שמכסה מחצית מפניו ולא מקנה לו ולו שמץ של ביטחון.

היא עוזבת עכשיו מאחור את איש העטלף שנותר להישען על הקיר בנונשלנטיות, מנופפת לו בקלילות באצבעותיה ועוברת על פניו, קרוב כל כך שהוא יכול להריח את העננה הלא נראית אך המורגשת מאד של בושם עדין, מתוק, עם שמץ ניחוח כבד ומסעיר יותר בשוליים, ניחוח שמרמז על חדרים אפלוליים עם אח מבוערת ונרות דולקים.

הוא מהסס רגע ואז הולך בעקבותיה, כמעט מאבד עין בדרכו כשמטאטא של מכשפה מתנופף במפתיע מולו, דורך בטעות על שובל שמלתה של נסיכת-משהו, נתקל ברובה הפלסטיק העתידני שעל כתפו של מישהו - מנסה ככל יכולתו להיבלע בין האנשים שממלאים את הסלון הגדול, אבל בלי לאבד אותה. היא עושה את דרכה אל חלון ההזזה הגדול, שנפתח אל חצר הבית. בחוץ קרירות אביבית-למחצה - משבים שמצמררים את העור אך מכילים כבר הבטחה לימים חמים יותר - וריחם של הוורדים. וכמעט שקט, יחסית לרעש שבפנים. לפידי שמן ארומטי נוגד יתושים נעוצים באדמה פה ושם, ולהבותיהם יוצרות איים של אור מתנודד וצללים מרקדים בין כתמי חשכה, והוא חושב שהוא מבחין בשתי צלליות מתנועעות לפחות, חוגגים נוספים שיצאו לנשום אוויר צח - או עשן סיגריה - ולנוח מההתרועעות המתמדת.

הוא מחפש אחר כתם הלובן של חולצתה ולרגע חושב שאיבד אותה, אבל אז מבחין בה, בין חצאי-הצללים המתנועעים לצד שיח ורדים מגודל. היא ניצבת שם, מהורהרת למראה, והוא מחליק ומתקרב אליה בצללי השיחים, וכמעט כבר אוזר אומץ להגיח מבין השיחים ולהציג את עצמו, כשמעברה האחר מגיחה דמות, שבתחילה לא ראה בגלל צבעם הכהה של בגדיה.

באטמן? איך הוא הספיק להגיע הנה? אבל עובדה, הוא הגיע, ועכשיו הוא מבין שבהתלחשות שלהם, הם תיאמו מראש להיפגש כאן. גל של אכזבה, מרה כלענה, עולה בגרונו.

הוא נשאר מוסתר בין ענפיו של שיח, נאחז בידו בזהירות שהקוצים לא יינעצו בה, ולא מסוגל להתיק את מבטו מהצוענייה הנמסה ברצון רב כל כך בין זרועותיו של אותו באטמן מזויף. בתחילה זה עוד מותיר את מסכתו במקומה, מנשק אותה במרווח שנותר מתחת לפלסטיק הנוקשה, אבל לאחר זמן קצר הוא מתרגז ומסובב את המסכה אל עורפו, כך שרצועת הגומי המחזיקה אותה נחה כעת על מצחו. כשהוא רוכן להעביר את שפתיו על צווארה, אוזני העטלף של המסכה כמעט מסתבכות בשערה המתולתל.

הצוענייה צוחקת. הוא שומע את קול צחוקה ממסתורו בין הענפים. ואז צחוקה נחטף והופך לנשימה עצורה, כשהיא מרימה את ידה להיאחז בענף שמולה. בניגוד אליו, היא לא משגיחה בקוצים, לא מנסה להימנע מנשיכתם, רק רוצה להיאחז כשראשה נשמט לאחור ועורה החלק, הנחשף במחשוף המכווץ של החולצה הלבנה, נפרש מול איש העטלף. זה כובש בנשיקות שטח אחר שטח בכתפיה ובחזה של הצוענייה, והמסכה שעל עורפו נראית כמו פרצוף מקאברי, חסר חיוך ונוקשה, המישיר אליו מבט חסר עיניים.

הצוענייה מניחה לעצמה להסתובב מעט על ציר ידה האוחזת בענף, ועכשיו הוא רואה את שניהם בפרופיל - את פניו המוצלים של באטמן נטול המסכה, עוברים על השטח הגלוי במחשוף, והוא דוחק קלות באפו את שולי המחשוף כדי להשיג דריסת רגל בעוד שטח.

משהו בקול צחוקה של הצוענייה מצמרר אותו עכשיו, והוא מביט אל פניה ומגלה שהיא הרימה את עיניה - קשתיות עיניה שחורות בחושך ובוערות בלובן המקיף אותן - והיא מישירה אליו מבט כעת. פחד רגעי נוקף בלבו, אבל כשהיא אינה עושה דבר שיסגיר את העובדה שגילתה אותו, הוא מגיע למסקנה שהיא לא באמת רואה אותו בלבושו השחור בין הצללים, רק מביטה אל הצללים שתחת השיח. ואז היא מחייכת - אליו, הוא לא יכול להכחיש זאת, אליו - מפריחה אליו חצי-נשיקה ועוצמת את עיני השקד האלה, מניחה לראשה להישמט לאחור ולשפתיה להיפשק. אנחה קלה בוקעת מבין אותן שפתיים למגע החולף על מחשופה, והוא עוצם את עיניו לרגע, בכאב, כשהוא מבין שהיא משמיעה את הקול הזה לאוזניו. היא רוצה שיראה, שישמע.

והוא פוקח את עיניו. הוא יראה, הוא ישמע. לא רק כי היא רוצה, אלא כי הוא לא מסוגל להתנתק. הוא לא מסוגל לוותר על כל תמונה וכל צליל מחיזיון התשוקה הזה.

ידיה אוחזות כעת בעורפו של הבאטמן שלה, מועכות את תחתית המסכה אל תוך שערו, והיא מושכת את פיו בכוח אל פיה. ידו חולפת על שדה, העטוף עדיין בחולצה, מרפרפת עליו ואז נסגרת עליו, מתהדקת, והוא שומע אותה מתנשפת אל תוך הנשיקה. השניים מתנשקים בלהט, בשיכרון חושים מוחלט, רגלו נדחקת אל בין רגליה, דוחקת את בד החצאית מעלה, מתהדקת אל מפשעתה, ידו מועכת את שדה, ציפורניה שורטות את עורף צווארו.

הוא שומע אותם מתנשמים, זה אל תוך פיו של זה. הוא שומע את רשרושי תנועותיהם הקדחתניות, את הקול הלח של פיותיהם, נצמדים ומתרחקים חליפות, קול האנקות והרעב. ידו של הזר במסכה ההפוכה נדחקת כעת אל תוך חולצתה, מלמטה, והוא עוקב כמהופנט אחר מהלכה המוסתר תחת בד החולצה הלבן, עד שהיא כובשת את פסגת שדה ואצבעותיה נסגרות על פטמתה. ועכשיו הוא מבחין שידה של הצוענייה השתרבבה בין גופיהם, והיא משפשפת את מפשעתו של אותו עטלף-מתחזה, מעל המכנסיים ההדוקים שהוא לובש. תנועותיו של זה נהיות קדחתניות יותר. שפתיו מחפשות את פיה בכוח רב יותר. ידו מתהדקת על שדה יותר. ידו השנייה - אי אפשר לראות אותה מהזווית הזאת - כנראה מצמידה אותה אליו יותר. והוא חש שכל זה מתערבל במחשבותיו ובלבו ובתוך חלציו, הוא חש בזקפה עקשנית וכואבת מותחת את חזית מכנסי הסייף האלגנטיים שלו, נמשכת אליה אך נבלמת מכוח הבד והצללים והדחייה שבעיניה העצומות.

הוא כמעט חש הקלה כשידו של הבאטמן מחליקה במורד מעל שדה של הצוענייה, אבל זו חולפת מיד, כשהיד מזדחלת במורד כנחש ומפלסת את דרכה לתוך חגורת החצאית, ואז מרחיקה עוד מטה, ופתאום ראשה של הצוענייה צונח עוד לאחור, ופיה נפער בהתנשמות - ואז היא מרימה את ראשה, פוקחת את עיניה ומביטה שוב בעיניו, וכשערפל התשוקה מצטלל ממבטה מעט, קורצת אליו. ואז היא מפנה את ראשה אל הגבר שבזרועותיה ואומרת משהו באוזניו - הוא לא יכול לשמוע מה - וידה מתהדקת ברוב משמעות על חלציו, פעם, פעמיים. האיש צוחק, צחוק עצל, רווי מין, ומהנהן - המסכה שעל עורפו מהנהנת איתו, כמאשרת משהו לא ברור. הוא מוציא את היד מחצאיתה, מרחרח אותה באריכות ומקרב את אצבעותיו לפיה. היא צוחקת כשהיא מביטה ישירות אל הסייף הנסתר בצללים, וצחוקה מסמר את שערות עורפו, ואז מוציאה את לשונה ומלקקת את אצבעות האיש, ליקוק ארוך אחד מבסיסן ועד קצותיהן, ומניחה להן להיכנס אל בין שפתיה, אל תוך פיה, עד שהן נבלעות בו כמעט בשלמותן והיא מוצצת אותן מציצה אחת ארוכה ומלאת תאווה - עיניה מרתקות את עיניו אליהן כל העת - משחררת אותן בקול יניקה ומנידה בראשה.

האיש משתחרר מבין זרועותיה - באי רצון, כך הוא מבחין - ומתרחק, לא לעבר הבית כי אם אל הרחוב, ודאי אל אחת המכוניות שחונות שם. הצוענייה מסדרת מעט את חצאיתה, מיישרת את חולצתה, מותחת אותה על כתפיה כך שחלקותן המשיית תיחשף בשלמותה, מנערת את עטרת תלתליה. אז היא ניגשת אליו, הצופה הנסתר בין השיחים, ולפני שהוא מספיק להבין מה היא עושה, היא שולחת את ידה אל אזור חלציו ושולפת את הסיף המזויף מנדנו התלוי בחגורתו. היא אוחזת בו בידה, מכוונת אותו היישר אל מפשעתו, ומסמנת בו קו לרוחב בטנו התחתונה, קו אלכסוני יורד, וקו רוחב נוסף לכיוון ההפוך, סימן Z החוצה את מפשעתו ונוגע רק בקושי בזין שלו, הזקוף עד כאב.

היא מטילה אליו את הסיף והוא תופס אותו ביד אחת. אז היא מצמידה שתי אצבעות אל רקתה בחצי-הצדעה, מחייכת וקורצת, ומסתלקת גם היא לעבר הרחוב, ידיה מרימות את שולי חצאיתה והיא מדלגת בין צמחי החצר, ורק אחרי שנעלמה הוא מצליח להשתחרר מהתחושה המאובנת ולחשוב כמה שהיה צריך לרוץ אחריה.



נו, אמרתי שאני לא משהו בעמידה בזמנים. אז מה אם פורים כבר נגמר.
לפחות קצת קרדיט מגיע לגוליבר, שמשהו שהוא כתב בתגובות נתן לי חלק מהתמונה.

היילני - יאמי, אני אוהבת סיף!
לפני 10 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - רק, לתשומת לבך, זה סיף צעצוע בלי חוד, כן? לא היה שם דם. P-:
לפני 10 שנים
היילני - יס, יס. היה נחמד אם זו הייתה חרב אמיתית שנדחקת (לא בחודה, בסדר) באזור חלציו...
לפני 10 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - טוב, את זה כבר תצטרכי לכתוב את. אני, כזכור וכפי שאני מנסה להסביר לציבור שוב ושוב, לא סדיסטית. :-)
לפני 10 שנים
קובלט - יאמי, אני אוהבת את סיפורי הפורנו שלך!
(אפשר לחזור לפורמט הזה, בבקשה, במקום אבשלום קור?)
:-D
לפני 10 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - ושוב אנחנו רואים שהפולניות עובדת.
לפני 10 שנים
גוליבר​(מתחלף) - *קצת* קרדיט??
לפני 10 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - למה, אתה רוצה הרבה קרדיט? תכתוב פוסטים בעצמך, דאמיט, תקבל הרבה קרדיט.
(לא, אני לא אפסיק לנג'ס לך שתכתוב. למה?)
לפני 10 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י