האמת שהתלבטתי בעניין הזה, ולא סתם, שהרי אני איש כזה. אבל לבסוף החלטתי להקדיש לך פוסט כאן, בבלוג שלי. לא שיש בזו איזו קדושה נעלה בכלל, (מי ישמע).
ועכשיו שגמרנו עם הנושא הזה, ניתן לגשת לברכה בצבעים, של שחור על לבן, או להפך בכלל.
לולי, בלונדה, משחקת אותה אהבלה, אבל עלי (ולא רק) לא עבדת עם הסיפור הזה. יש בך איכויות, ואת יודעת להיות שם למאסטר שלך, שהרוויח את זה, לפחות שנים עשר פעמים, עד לכוכבים ובחזרה.
לפעמים, החצוצרות שלך, תוקעות בשופר, לעיתים, המשרוקית של יוסי, שורקת ביום כיפור. אבל וואללה נשמה, זה לא יום כיפור, והחצוצרות שלך, שלך הן. אבל יש רגעים של קדושה, ואת נמצאת בכזה, שבהם, כל שנותר לומר הוא קדוש קדוש קדוש.
אז לסיכום האמירות הללו, שתי סטירות לולי, (אם המאסטר המגודל שלך ירשה), אבל פצצות כאלה ממש, שמותירות את לחייך מאדימה. כל זה על אף ולמרות שאת שמה ממש, עד לקצה של הנשמה. אבל... ותמיד יש אבל, יש עוד קצת...
יאללה נשמה.
אה, ועוד דבר אחד קטן, המון ים עצום וגדול של מזל טוב ואיחולי הצלחה.
גם חיבוק אחד לדרך.
וגם נשיקה של דודים על הלחי.
לפני 15 שנים. 5 באפריל 2009 בשעה 19:54
