בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

ירקרקות האופר

לפני 10 שנים. ראשון, 10 במאי 2009, בשעה 21:02
המציאות, המציאות שלך מפליאה אותי.

את מציצה מבעד חרכים קטנים. את בדרך כלל מתגלה אחרי שאת נשכחת, כשמסתכלים אל עבר החרך בשמחה גדולה ומתוך ציפיה לראות בעדו נוף או שמש או שמיים. במקום כל אלו את משרבבת עין שובבה מבעד לחרך. את מקסימה ומטומטמת לעיתים קרובות. לפעמים את אפלה וקרה ומאיימת כמרתף. תמיד אותה העין. תמיד אותן שפתיים פשוקות למחצה, לא מחייכות ולא מביעות דעה. תמיד הגעתך - ההוכחה האינסופית שאת בכל זאת קיימת - מגיעה כמו מכה במעדר בתוך הבטן. סטירה על הפנים, מים קרים וצורבים. יבבה ארוכה, כמו חיה מיואשת וגוססת. בעיקר המעדר בבטן. קיומך מפליא אותי. איך את עוד קיימת, והרי נפטרתי ממך כבר?

הרבה פעמים נפטרתי ממך כבר.

נפטרתי ממך על גג מגדל השולח אלומות אור לכל הארץ, וגם בים הוא נועץ כמה אלומות. כתבתי אותך על נייר וקרעתי אותו. ראיתי את הגזרים נתפסים ברוח ונישאים החוצה ונופלים.

מחקתי אותך ממיטתי. ביסודיות ובהתמדה מחקתי אותך. בחריצות. הכתם כבר כמעט איננו שם.

הכחדתי אותך מלשוני והכחדתי אותך מחברי והכחדתי אותך גם מרשימותי. רשימות ארוכות שרפתי, כי גם שמץ ממך לא יכול היה להשאר שם. ישנם צלילים שלמים שלא נהגים בחברתי. עד כדי כך ציוויתי, ועד כדי כך צייתו.

אבל החרכים, החרכים.

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י