לה וידה לוקה

זויה ידעה כיצד לטפל בכלבות מתחילות. כעבור שעה קלה, שחף כבר ידעה לעבור ל'רגלי' ול'ארצה' מבלי להסס ובלי לחשוב פעמיים. זויה הבינה שכעת הגיע תור הגזר. היא זיהתה את המבט המבולבל על פניה של שחף, זה הנע בין שנאה לכניעה ונלחם בעצמו. היא ראתה בעיניה החדות את הרטיבות בין רגליה של שחף, שעברה אל הבד הלבנבן של הטרנינג הדקיק. ללא ספק, הגיע הזמן לתענוגות. הכלבה הזאת תתמכר לה, אם תרצה ואם לא תרצה.

"יפה, כלבונת, עכשיו את יודעת לציית לפקודות הבסיסיות ביותר. בקרוב תלמדי עוד רבות מהן וכעת, בואי ונטפל לך בישבן האדום והמסכן שלך, שעוד לא רגיל להצלפות". היא שתקה וחייכה לעצמה בחיוך נבזי משהו. עוד כמה הצלפות שהישבן הזה יכיר, בכמה סוגי שוטים וכמה סוגי כאב ועונג היא עוד תלמד אותו. "קדימה, כלבה, תורידי את המכנסיים וגשי אליי על 4".

שחף זכרה הפעם לומר מבעד לגאג, "כן, גבירתי". גופה היה במין מצב של הלם, בין כאב להצפה של אדרנלין ואנדרופינים, בין עונג לכאב עצום. הישבן שלה שרף, היא כמעט ויכלה לחוש כל אחת מההצלפות וכולן נבלעו בבשרה והפכו לאחת. אבל ההפוגה הזאת והקול הסמכותי אך הרך יותר של זויה, אפשרו לה לשוב ולחשוב. היא שונאת את הכלבה, כמה שהיא שונאת אותה, איך שהיא תתנקם בה. זויה עוד תראה, כל המכללה תדע איזה בת זונה אנסית היא, בעצם, היא תטפל בזה בעצמה, היא תצליף בזויה עד שירד לה דם, היא תזיין אותה עם צינור ענק, היא תגרום לה להתחנן לרחמים. הכלבה הזאת חושבת שהיא ניצחה אותה, אבל אין לה מושג מי זאת שחף. כשגדלים היכן שהיא גדלה, לומדים לשרוד. שחף היא שורדת ולוחמת. אמנם ביישנית קצת, אבל פייטרית אמיתית. "חכי, חכי" היא מלמלה בראשה.

"אני אחכה עוד הרבה עד שתתפשטי? זקוקה לעידוד של השוט, כלבה?", קולה של זויה קטע את רצף מחשבותיה. זה לא הזמן להלחם, הנקמה טובה כשהיא קרה. עכשיו היא תספוג הכל ויבוא יום וזויה תשלם. היא מיהרה לומר "לא, גבירתי" והחלה לפשוט את מכנסי הטרנינג באיטיות, עד שנותרה ערומה וכך החלה ללכת על ארבע לעבר גבירתה.

זויה הביטה בעיני נץ בכל צעד. הישבן החצוף, המלא, המתנדנד מצד לצד, הכוס המבוייש, המסתתר, השדיים המלאים והכבדים שהתנדנדו עם כל צעד, השיער השופע שכל כך בא לה למשוך. כמה שהיא תהנה מהילדונת הזאת, שכבר מתחילה להיות הכלבה שלה. שחף הגיעה עד לרגליה של זויה ונעצרה על 4ארבע, מושיטה את שתי ידיה לכסות את ערוותה. זויה לא היססה והעיפה לה סטירת לחי מצלצלת: "מה זה צריך להיות, כלבה?", אמרה בטון מקפיא דם, "עוד לא הבנת שאת הרכוש שלי ורכוש לא מסתיר את עצמו מפני גבירתו? בפעם הבאה שתנסי זאת, זה יכאב הרבה יותר. ועכשיו, קדימה כלבה, תסתובבי ותני לי לטפל בישבן של הרכוש שלי".

שחף כל כך התביישה. מעולם לא הרגישה כה חשופה ומושפלת, מעולם לא סטרו לה, מעולם לא נעצו מבטים סוקרים בישבנה, למעשה היא לא נתנה לאף אחד להתקרב אליו עד עתה. היא ידעה שזכות הבחירה ניטלה ממנה לעת עתה והסתובבה כך שישבנה פנה לעבר זויה.

זויה נטלה לידיה קרם תינוקות והחלה לעסות את ישבניה של שחף. בהתחלה זה שרף קצת, אבל אז שחף נרגעה והחלה להנות מהתחושה, בניגוד לרצונה. התנועות היו עיגוליות וקצובות ושחף הרגישה שגופה כמעט בטראנס, מגיב לידיה של זויה ומתחיל לנוע כמו מעצמו כדי לחוש עוד ועוד מהן. זויה צחקה צחוק מרושע: "ידעתי שאת כלבה מיוחמת, מותק. את כבר אוהבת את זה, אה? נעים לך שהידיים של גבירתך מטפלות בך?".

שחף מיהרה לומר לתוך הגאג: "לא!", זויה צחקה בתחילה ואז העיפה לשחף סטירה נוספת, תוך כדי צחוק מתגלגל: "שכחת לומר 'גבירתי' וגם שיקרת לגבירתך. חבל שתנסי לשקר לי, כלבונת. הגוף שלך מגלה לי את כל האמת, הוא כבר יודע למי הוא שייך. רוצה לראות?". זויה מיהרה לדחוף את כף ידה מעל הכוס של שחף וחפנה אותו בחוזקה. כף ידה התרטבה לגמרי מנוזליה של שחף. היא הושיטה אותה לאפה של שחף ואמרה: "תריחי, כלבה, לכלבות יש חוש ריח טוב. את מריחה את הייחום שלך? את מבינה מה הגוף שלך מספר לי? את רואה שהוא מגלה לי כמה את תאהבי להיות הכלבה המיוחמת שלי?".

שחף מחתה שוב מבעד לגאג, מנסה לסתור את דבריה של זויה, אבל הריח אמר את שלו. היא באמת חרמנית. איך לעזעזל זה קרה? מה לה ולחירמון מכאב? מה לה ולהתחרמן מאשה? זה העולם שהשתגע או שהיא יצאה מדעתה? היא השתתקה ולא אמרה מילה נוספת, מתביישת בהוכחה שקיבלה. "זה עוד כלום לעומת הייחום שתגיעי אליו מלהיות הכלבה שלי ועכשיו אני עומדת לתת לך טעימה", אמרה זויה וסידרה את שחף כך שתתהפך על גבה, בעזרת רגלה שננעצה בבשרה של שחף וסובבה אותה. "תנוחה חדשה, כלבה. כך כלבות ממתינות לטיפול של גבירתן. את תשכבי על הגב ותמשכי את שתי רגלייך פשוקות ומורמות לצדי מרפקיך ותמתיני לטיפולי". שחף ההמומה הרימה את רגליה, מודעת לכך שבתנוחה זאת הכוס שלה פעור אל מול מבטיה החושפניים של זויה. היא החזיקה אותן חזק ולא העזה להרפות, אך סגרה אותן זו כלפי זו. המבטים האלה הרגו אותה. זויה הרימה את כף רגלה ובעזרת עקב הסטילטו שלה דחפה את רגליה של זויה לצדדים. "שלא תעזי לסגור את עצמך בפניי, כלבה. אם תעשי זאת שוב, אאלץ לפתוח אותן כך שלא תוכלי שוב לסוגרן, גם אם תרצי".

כעת זויה יכלה להתבונן היטב בכוס של הכלבה שלה. היא נהנתה להביך את שחף, היא נהנתה מחוסר האונים שלה ומאי היכולת שלה להפר פקודה. ואז, ביד מיומנת כף ידה חפנה שוב את הכוס השעיר והחלה לצבוט אותו עם כל כף היד. "נצטרך לגלח אותך, כלבה, את מאד לא ייצוגית כך", אמרה והחלה להחדיר אצבע מיומנת לתוך הכוס. אצבעה טבעה ברטיבות של שחף. היא הוסיפה לה אצבע נוספת והחלה להעביר את שתי האצבעות הלוך ושוב מלמעלה למטה, מתעכבת בכוונה על הדגדגן, לוחצת עליו וממשיכה הלאה. גופה של שחף החל להגיב ולנוע מעצמו. "כן, כלבה טובה, בדיוק כך, תרקדי על האצבעות של גבירתך, כלבה מיוחמת שלי". שחף רצתה לצרוח מתסכול, אבל לגופה היו תוכניות אחרות והוא החל לנוע בעוצמה לעבר ידיה של זויה, מנסה לכוון אותה לעבר החור הרעב שלה. זויה צחקה שוב את הצחוק המרושע שלה, "את מנסה לרמוז לי משהו, כלבונת? החור של הכלבה שלי זקוק לגבירתו? זקוק לי שאזיין אותו ואמלא אותו ואקרע אותו? סבלנות כלבונת, לאט-לאט". שחף יבבה מרב השפלה ותסכול, אבל לא יכלה להפסיק לנוע בעוצמה. לבסוף, זויה החדירה שתי אצבעות לעבר החור שלה והחלה לדפוק אותה חזק ומהר. שחף גנחה באקסטזה, עד שגניחותיה הפכו לצעקות מבעד לגאג. זויה אהבה לשמוע צרחות, היא שיחררה את הגאג ושחף נדהמה לשמוע את צרחות העונג של עצמה, אבל אז, לפתע ובבת אחת, זויה שלפה את אצבעותיה מתוכה והיא הרגישה כה ריקה וכה מחורמנת, עד שכמעט יבבה מתסכול.

"להמשיך כלבה שלי? את צריכה שאזיין לך את הצורה?". לשחף כבר לא היה אכפת, היא רק רצתה שזויה תמשיך ולחשה, "כן, בבקשה גבירתי". "כך לא מבקשים, כלבונת", אמרה זויה בטון דידקט, "כלבה מדברת על עצמה בגוף שלישי מול גבירתה. הניסוח הנכון הוא 'בבקשה גבירתי, תזייני את הכלבה המיוחמת שלך', ברור כלבונת? קדימה". שחף בלעה רוק וטונות של אגו. היא היתה כל כך חרמנית שחשבה שתמות אם זויה לא תזיין אותה מיד. לבסוף אמרה: "בבקשה גבירתי, תזייני את הכלבה המיוחמת שלך". זויה חייכה חיוך זחוח והחזירה את ידה לכוס של שחף, מזיינת אותה חזק ולוחשת, "שלא תעזי לגמור בלי רשות, כלבה, הגמירות שלך שלי ורק אני אחליט מתי תגמרי ואם בכלל".