לה וידה לוקה

אנחנו נפגשות. אני מגיעה עם חומות שאיני בטוחה שאצליח לשבור. אני מכירה את עצמי. אני סבלנית למדי, אבל כשאני כועסת קשה להרגיע אותי. אני מנסה לנחם ולהצחיק את עצמי ושרה לעצמי בלב "דם חם זה מה שכולם אומרים שיש לי", אבל זה לא מעלה אפילו חיוך על שפתיי. כעס זה אנדרסטייטמנט. אני זועמת. מעולם לא ציפיתי שקלייר תהיה מושלמת ובניגוד לכל הציפיות שלי היא היתה כזו עבורי ועכשיו האכזבה הגדולה הזאת. הנוראית.

אני זוכרת שאני אוהבת אותה. כשהכעס לא מציף אותי אני גם מרגישה "נפגשנו כך, היטב היטב חרה לי, הערפל בינינו כחומה. זאת הטיפה שעל ידי נותרה לי, טיפת סגריר ודאי היא, לא דמעה. לדור הזה הבכי הוא כלימה. הוא לא יבכה על אהבה גוססת..." מה יש לי משירים היום? איזה דרך מטורפת לבריחה.

ולא. אני לא רוצה לבכות. אני רוצה לצעוק ואני שותקת. היא שם על הכורסא, אני שכובה על הספה. מה לעזעזעל היא עושה שם במקום לרגליי? אני רוצה אותה כאן קרוב? לא, עוד לא גמרתי לדבר איתה. הרי בשניה שהיא תהיה כאן, לא יהיה מקום לדיבורים. תהיה תשוקה. אני לא רוצה תשוקה עכשיו. אני רוצה שיחה. כן כן, אני זאת שחושבת ואומרת "בואי נדבר על זה"
פחחח... אי אפשר לברוח לפעמים מלהיות כזאת אשה.

והשיחה. לא מזמן הארץ רעשה על עינויי השב"כ, כשהם מכריחים עצירים לקרוא את מוסף הספרות של הארץ. קטן עליי. שיטות החקירה שלי הרבה יותר מתוחכמות. והקושי הזה בעיניים שלי. מאיפה הוא צמח? ממתי אני מסוגלת להביט בה כך? מה אני סדיסטית? 😄

והשאלות שלי והתשובות שלה. והתשובות שלה והכעס שלי וההסברים שלה והשקט שלי.
ואז. משפט קטן על שחקן כדורגל שהיא היתה מזיינת ואני מחייכת. מספרת לה סיפור על שחקן הכדורגל מעברי. שתינו צוחקות ומסכימות ששחקני כדורגל כיף לזיין בתנאי שהם שותקים וחוזר לנו החיוך ללב והמילים הקשות נשכחות לרגע והיא מתקרבת אליי, יושבת לרגליי והחומות שלי מתנפצות על הכרית ואני מלטפת ברוך את פניה ומביטה עמוק לעיניה ורואה שם אהבה ולוקחת אותה אליי ומנשקת אותה חזק ואומרת לה "די, זה מאחורינו, אני אוהבת אותך ובפעם הבאה שזה יקרה אני או מעיפה אותך קיבינימט או קורעת לך את הצורה"

והיא מביטה בי במבט שובבי ואומרת "אז תקרעי" ובא לי לקרוע, אבל אני דומית מסוקסת שקראה את ספר הדומיות גם באלכסון ולמרות שאני לא תמיד זוכרת את מה שקראתי, אני יודעת שזה לא זמן פציעות ואני דוחה את זה לפעם אחרת, ששתינו נהיה רגועות ונקיות. שלא יהיה כעס.

ולא הכל מושלם ולא הכל נפתר, אבל חזרתי והחומות הפכו לתקווה ונסיים בעוד קלישאה אחת כדי שיהיה קלוז'ר מושלם: אחרי הכל מחר הוא יום חדש.