לה וידה לוקה

שחף התעוררה באמצע הלילה ומצאה עצמה אזוקה לידיה של זויה, שישנה שינה עמוקה ומתוקה. "טיפשה, הזויה הזאת", חשבה, "היא באמת חשבה שלא אברח?". לאט הושיטה את ידה לסוגר הקולר וניסתה לשחרר אותו וכמעט קפצה מתדהמה כשהקולר השיב לה בזרם חשמלי, קצר אך כואב. "טוב, אולי לא כל כך טיפשה, אבל בת זונה ואני אקרע לה את האמאמא כשרק אוכל".

היא התחילה להלחץ באמת.גופה כאב מהשכיבה על המזרון, ידה כאבה מהזרם החשמלי, אבל הכוס שלה הרגיש חי מאי פעם ורעב. היא נזכרה בארועי הערב הקודם ורצתה לגעת בעצמה והיא שנאה את עצמה על כך. איך נכנעה? איך קראה לעצמה 'סול' ו'כלבה'? איך הסכימה לגמור מהידיים של המטורפת הזאת? היא לא יכלה לסבול את עצמה. היא לא תסלח לעצמה ולכוס הארור שלה, שאפשרו את המצב הנוראי הזה.

זויה התעוררה מרעש הקולר, אך עשתה עצמה ישנה, נותנת לשחף זמן לעכל את מצבה חסר האונים והמגורה. היא ידעה בדיוק מה חשה שפחתה, זה לא היה רק נסיונה הרב עם נשים ושפחות, היה משהו קסום בשחף, בחיבור ביניהן, שגרם לה לקרוא אותה כספר פתוח. היא חשה שהיא יודעת אותה מבפנים והחלה לחבב אותה, אבל היא לא תתן לחיבה הזאת לפגוע באילוף של כלבתה.

"את לא נרדמת, כלבונת?", שאלה כשהיא מתמתחת וכותנת הלילה הקצרה שלה נצמדת לכל איבר בגופה. היא קמה מגורה.

"לא", אמרה שחף, מנסה להסתיר את התרגשותה מכך שזויה התעוררה ואולי תיגע בה בקרוב.

"אני מניחה שכבר הכרת מקרוב את נפלאות הקולר שלי, כלבונת", אמרה בחיוך מרוצה.

"כן, בת.." ענתה שחף והחציפה פנים.

"תחסכי לנו את הקללות שלך מותק, את יודעת שתקבלי סטירה אם תעזי. או שאולי את מתגעגעת לסטירות שלי?"

"לא, גבירתי", ענתה שחף בנימוס מאולץ. לא בא לה עכשיו על סטירה. היא נזקקה נואשות לחיבוק.

זויה חשה בכך ושיחררה את הרצועה כך ששחף תוכל לזוז. "בואי כלבונת שלי, עלי למיטה". שחף לא התנגדה ועלתה למיטה, מתיישבת ליד גבירתה.

"לא כך, ילדונת, תשכבי לידי", ציוותה זויה. שחף צייתה ונשכבה לצד גבירתה, רועדת מעט מפחד והתרגשות. זויה משכה אותה אליה, כך שגבה של שחף נצמד לשדיה הזקורים והחלה ללטף את שיערה של שחף, בעדינות וברכות. "שששש... אל תפחדי ילדה טובה שלי. הכל יהיה בסדר. אני יודעת שאת מפחדת וזה טבעי וכן, את צריכה קצת לפחד, כי אקח אותך הכי רחוק שאפשר. אלמד אותך הכל, לציית, לשרת, לענג, להפתח,להחשף, להתמסר ולכאוב בשבילי ואת תאהבי את זה, את תצטרכי את זה". זויה ליוותה כל מילה שאמרה בליטוף בשיערה של שחף וזאת לא רצתה עכשיו לענות אף תשובה חוצפנית. הליטוף של זויה היה כה נעים לה. היא שתקה. וציפתה לבאות.

ידה של זויה ירדה משיערה של שחף לגבה והחלה ללטפו ולצמררו בציפורניה האדומות. שחף חשה צמרמורות שנעו בין עונג לרכות מתפנקת.

"סול שלי אוהבת שגבירתה מלטפת אותה, נכון כלבונת שלי?", שאלה זויה והמשיכה לצמרר את גבה של שחף.

"כן, גבירתי", אמרה שחף בקול מתפנק, מהוסס.

כעבור דקות אחדות ידה של זויה ירדה לישבנה של שחף והחלה ללטפו. ליטופים איטיים בתנועות סיבוביות, הולכות וחוזרות, הולכות וחוזרות. ישבנה של שחף החל להגיב למגע המונוטוני, המתמשך והיא החלה להצמיד אותו לידה של זויה בכל פעם שזאת חזרה לאתה הנקודה. היא חשה כיצד הרטיבות גולשת בין רגליה, היא רצתה שזויה לא תפסיק, היא רצתה את האצבעות של זויה בתוכה, אך לא אמרה דבר. זויה חשה בכך, אך לא התכוונה לספק את תאוותה של כלבתה. היא רוצה אותה כלבה מיוחמת. לאט החלה להגביר את מגע הליטוף, עד שהפך לטפיחות קלות בישבן, שקצבן ועוצמתן הלכו וגברו. גופה של שחף הגיב כמו מעצמו והחל להענות לטפיחות, שהפכו בהדרגה למכות קצובות, מפתיעות, פעם בישבן ימין ופעם בשמאל. "כן, ככה בדיוק, כלבה יפה שלי, תלמדי לאהוב את היד שלי גם כשהיא רכה וגם כשהיא קשה אלייך", אמרה זויה. לאט סובבה את שחף על ביטנה, התיישבה לצידה והחלה להכות בישבנה חזק יותר ויותר. שחף החלה לילל, לא חושבת על דבר, מופתעת מכך שאותן מכות שמכאיבות לה, גם מענגות אותה כך. המכות הפכו לקשות יותר, תובעניות יותר ושחף מצאה עצמה מתחככת במזרון בכל פעם שגופה, שעלה לקבל את כף ידה של גבירתה בברכה, פגש בו שוב כשירד. היא היתה כה מגורה.

"רוצה לבקש ממני משהו, סולי?", שאלה זויה מבלי להפסיק להצליף בישבן של שפחתה.

שחף התאפקה עד שלא יכלה יותר וענתה: "בבקשה גבירתי, תדפקי את הכלבה שלך עם האצבעות".

זויה חייכה לעצמה. הכלבה שלה לומדת יפה. בסוף היא תהיה כלבה מצטיינת. ביד אחת המשיכה להכות בישבנה של שחף, כשאת ידה השנייה דחפה מתחת לגופה, מעל הכוס. "תתרוממי על ארבע", ציוותה. שחף צייתה. ידה של זויה לא ירדה מישבנה של שחף, אך חדלה מלהכות בו. ידה השנייה חדרה לכוס הרטוב וחפנה את כולו. "תראי כמה את מיוחמת מההצלפות שלי, כלבה מיוחמת קטנה שלי, את כל כך אוהבת את זה וצריכה את זה".

"כן" מלמלה שחף, מפחדת שאם זויה לא תדפוק אותה הרגע היא תשתגע. אך במקום לעשות זאת, זויה הפכה אותה על גבה ופישקה את רגליה. ידה ירדה על הכוס ברכות והחלה ללטף אותו וכששחף החלה לילל מתסכול, זויה החלה להצליף בכוס הבוער, מכה אחר מכה, עד שרגליה של שחף נסגרו עליה בתשוקה, מנסות להשאיר אותה צמודה לדגדגן ולהחדיר אותה לתוכה.

"תלמדי לדחות סיפוקים, סול, זאת אחת התכונות הכי חשובות לכלבה", אמרה זויה ופישקה שוב את רגליה של שחף. היא החדירה אצבע אחת לתוכה והוציאה אותה לגמרי ושוב החדירה את האצבע, ליטפה את שפתי הכוס מבפנים ושוב שלפה אותה. "די, בבקשה די, בבקשה תדפקי אותי כבר", התחננה שחף. "עוד לא כלבה מיוחמת שלי, עוד לא. רק כשאחליט שמגיע לך ועוד לא מגיע לך. את יודעת את זה, נכון?".

"למה לא מגיע לי?", שאלה שחף, רועדת מתשוקה.

"קודם כל, כי שכחת לומר 'גבירתי', אבל בעיקר, כי את לא מודה מרצונך שאת רוצה להיות הכלבה שלי. את ממשיכה להלחם. בי ובעצמך. את חושבת שלכלבה שלא מודה שהיא כלבה מגיע לגמור?".

שחף השתתקה. היא כל כך לא רצתה להודות. האגו שלה נלחם על חייו מבחינתה. היא לא תודה. היא לא תרצה. זויה לא תכניע אותה. אבל היא כן רצתה, כל כך רצתה להיות עכשיו הכלבה המזויינת של זויה, שזאת תעשה בה כרצונה. רק שתעשה כבר. היא לא תודה. לא עכשיו. עוד לא.

זויה הקשיבה לשתיקה של שחף ושמעה אותה יותר ממילים ברורות. היא ידעה מה עובר כעת בנפשה של שפחתה, חשה כל שלב של המאבק.
היא לא תתערב עכשיו, הבחירה של שחף חייבת להגיע מעצמה. אפשר לקחת את הגוף. את הנשמה שחף תצטרך למסור לה בעצמה.


שחף התלבטה. הגוף שלה כל כך רצה את זויה. אבל האם היא באמת מוכנה לרצות להיות כלבתה הטובה? המאולפת? הצייתנית? לא. האגו שלה ניצח בקרב. היא לא תיכנע. לא תיכנע לעולם.

"את צודקת, גבירתי, כנראה לא מגיע לי לגמור", אמרה והחציפה פנים שוב, "אני לא אומר בחיים מרצוני החופשי שאני רוצה להיות כלבה".

זויה לא התרגשה מהתשובה. היא לא מיהרה לשום מקום. בסוף שחף תודה. בסוף שחף תאמר מרצונה כמה היא רוצה להיות שלה - כלבתה המאולפת."אין בעיה, סולי, את לא חייבת. את תהיי כלבתי אם תודי או לא תודי. אבל, את תזכי בגמירה נוספת, רק אחרי שתודי".

האכזבה הציפה את גופה של שחף. היא ידעה שלבערה שבה לא יהיה מענה. "אני חזקה", שכנעה את עצמה, "אני אעמוד בזה. הבת זונה לא תכניע אותי". בפנים, עמוק בפנים, אפילו היא לא האמינה לעצמה.
***

המשך יבוא...

****
מוקדש לך, שנתת את ההשראה לפרק הזה:)