לה וידה לוקה

פיצה נדבקה. נוסעים לבית קפה בתקווה להצליח לאכול ארוחת בוקר שקטה משותפת אחת בשנה ושלושה חודשים. בדרך באוטו, פיצה מורידה את השמלה שלה ומסתבכת בה. אבא שלה, שיחיה שלי, מושיט יד לאחור ומוריד לה את השמלה לגמרי, כדי שהראש לא יתקע לה. היא מתחילה לבכות ולצרוח עליו בצרחות של בכי.

הוא: פיצה, תפסיקי לבכות, אני לא מוכן שתצרחי עליי כך.
פיצה: (צורחת עליו יותר חזק)
הוא: טוב, סליחה, סליחה, לא התכוונתי. אני מתנצל. הנה אני בא לקחת אותך על הידיים (עוצר את הרכב, לוקח אותה על הידיים, מתרפס עד שהיא סולחת).

הוא: הייתי צריך לדעת שאם התחתנתי עם פרימדונה שמתנהגת כאילו היא מלכה, תצא לי ילדה כזאת נסיכה ועכשיו, במקום להתנצל בפני אשה אחת, אני אבלה את שארית חיי בלהתנצל בפני שתיים. אבוד לי.

ובחיי שפיצה חייכה חיוך ענק כשהיא שמעה את זה.

****

לאחרונה מצאתי באוסף הדיסקים שלי דיסק שהכינו לי בתקופת הטנטרות של יחיה ושלי. ברקע מתנגן השיר love is a fire, your love is burning up
זאת היתה תקופה לפני עידן הפיצים, כשהחלטנו לגלות יחד את נסתרות הטנטרה. השתתפנו בכל קבוצה אפשרית, עשינו מדיטציות של סקנד ווינד (אני לא מצליחה היום אפילו לדמיין את עצמי קופצת כך עד שיוצאת הנשמה ואז מתחילה שוב מההתחלה, למען "הרוח השנייה"), מדיטציות אור ואהבה והליכות מלאכים וכל הבלה בלה, רק כדי שבסוף הלילה, נבלה עם איזה אורח או אורחת מזדמנים שבדיוק רצו לבדוק את נפלאות המסאג' הטנטרי שלמדו באותו הבוקר. מכל הסיפור הזה, שנשאר כזכרון מתוק-פאתטי, נשארתי דווקא עם סיפור הרוח השנייה. שכאשר נראה שאין לך יותר כוח פיזי או נפשי למשהו, כל מה שצריך לעשות זה לגייס את כוחות הנפש שבך ולהתחיל שוב מההתחלה.
אני לוקחת את זה עכשיו לעצמי בימים הקשים עם הבכי הבלתי נפסק של הפיצים, זוכרת את זה בהתמודדות עם מצבים אחרים בחיים ומזכירה לעצמי, שגם אם תגמר הרוח השנייה, בטוח יש בי איזה רוח שלישית שעוד לא גיליתי.