לפני 18 שנים. 7 בנובמבר 2005 בשעה 8:58
כבר כמה ימים שקלייר לא בסביבה והיא חסרה לי. לפעמים זה בדברים הקטנים, בחיוך הענק שלה כשהיא אומרת "בוקר טוב, גבירתי", בלהתגנב לכאן באמצע שעות העבודה ולראות איזה דבר קטן שריגש אותה והיא פתחה עליו פוסט שלם, בלשמוע את הטיזינג שלה בצהריים ואת אנחות החשק שלה בערב והמיילים הקטנים שבמשך היום "רק תדעי שאני אוהבת אותך גבירתי". והיא שם ואני כאן ואנחנו אפילו לא יכולות לדבר בטלפון.
ביום רביעי היא חוזרת ואני מחכה לחבק אותה חזק אליי ולהראות לה כמה התגעגעתי.
ובנתיים, אני עושה את הכל כרגיל, החיים שלי, העבודה שלי, החברים שלי, הספרים שלי וכל מה שאני עושה ובכל השמחות הקטנות והרגעים המרגשים יותר ופחות יש דוק קטן של חוסר. קלייר לא כאן לספר לה על זה, לצחוק איתה על זה, לשתף אותה, להתיעץ איתה.
והחיבוק שלי פתוח ומחכה לה. לחבק אותה אליי חזק, אוהב, מנחם. געגוע.
