כמה ימים שלא כתבתי והכל בגלל ל'. אף פעם לא חשבתי של-ל' אחת קטנה יש כזאת עוצמה. המקלדת שלי סרבה להתרצות. כמעט התישבתי על ה-ל' שיצא כבר, אבל הוא לא יצא. לא יכולתי לכתוב לא, לא יכולתי לכתוב לסבית, לא יכולתי לכתוב לך, כל כך הרבה דברים נותרו תקועים ללא ה-ל'.
אבל הנה המחשב שלי מתהדר במקלדת חדשה ואני מצליחה להוציא את כל ה- L WORDS
רציתי לכתוב על מה שהיה בחמישי ואיך שנעל בית אחת קטיפתית שימשה אותי לענג אותך, להכאיב לך, להטריף אותך, לגרום לשכן המעצבן שלך שוב לדפוק על הקיר. רציתי לכתוב במדריך לסאבית איך את בכלל יכולה לדעת שאת שפחה והכל היה עם לה לה לה.
זקנה אחת היתה בירושלים ושמה תהילה. היא לא אהבה לדבר הרבה, כי האמינה שלכל אחד כמות מילים קצובה וכשהוא מסיים אותן הוא מת. זה מה שש"י עגנון כתב פעם ואני קראתי כשהייתי תלמידה. אם זה היה נכון, הייתי מתהפכת בקברי כבר כמה שנים טובות ובכל זאת, דווקא שה-ל חזר, לא בא לי לספר כרגע. בא לי לזכור את המשמעות של האות והמילה.
ואפרופו מילים. קראתי אתמול בנשימה עצורה ספר חדש, "פרספוליס", מאת מרג'אן סטראפי, ששייך לז'אנר הגרפיק נובל - רומן מאוייר. מדובר בסיפורה של ילדה שחיה בתקופת המהפיכה האסלמית באיראן. זה לא הז'אנר החביב עליי ובכל זאת, ספר נפלא. דווקא האיורים העדינים בשחור-לבן מושכים את תשומת הלב ויחד עם המילים המצומצמות, הספר מצליח לגעת בנשמה ואי אפשר שלא להשאר בסיומו עם התהיה - איך זה שמה שקרה שם, כל כך קרוב בהרבה מובנים למה שקורה כאן.
ואת כל מה שרציתי לספר כשלא היתה לי ל' עוד אספר בטח בהזדמנות פטפטנית יותר (ואם זה מה שיוצא לי כשאני שקטה.. אוף איתי:) ).
לפני 18 שנים. 10 בדצמבר 2005 בשעה 18:55
