לה וידה לוקה

(התרחש ביום חמישי, אבל לעולם לא מאוחר וגו')

אני מגיעה אלייך משופעת. חום, התעטשויות, טישו צמוד. תזכירי לי מה זה סשן? אין לי מושג על מה את מדברת, בייבי. האמת שלא הייתי מגיעה אלייך היום עם האף האדום הזה והטישו הורוד, אם לא היית מתעקשת לטפל בי.

מרק העוף שאת מכינה לי מתחמם כבר על האש. פאק אני שונאת להיות חולה ליד אנשים, האדום באף זה ממש לא הצבע שמתאים לי לנעלי עקב. את מכסה אותי בפוך, מוסיפה שמיכת צמר ודי, תפסיקי עם המבט הזה של "מסכנה שלי", תזהרי ממני, אמרתי די!

את ערומה לידי, מחממת אותי וכולי צמרמורות. השדיים שלך נמחצים לי אל הגב. אני מסתובבת. לרגע זיהיתי את המבט החרמן הזה שלך שמבקש שאקח אותך כבר ומהר. זה נדמה לי? הזיות של שפעת? לא, לא נדמה לי. אני בטוחה שאת רוצה. העיניים שלך מתחננות ואז שוב המבט המרחם הזה. חכי חכי, אני כבר אראה לך תכף מי מסכנה ומי לא:)

ברגע אחד אני מעלייך. האצבעות שלי צובטות לך את הפיטמות. לא מותק, תשכחי מספייס, עוד לא. את תרגישי כל צביטה. יופי, ככה, הרבה יותר טוב. והנה את יכולה לעוף. את תעופי ואני אטפל לך בכוס. לא אכפת לך שאני אשחק קצת בצעצוע שלי, נכון? ידעתי שלא.

לאט לאט אצבע מצטרפת לאצבע, עד שכל האגרוף שלי בתוכך, מזיין לך את הצורה, דופק לך את הנשמה, עד שאת צורחת אורגזמה ועוד אחת לתוכו, יולדת לי את כף היד בחזרה. השכן הדתי שלך שוב דופק על הקיר. מסכנה שלי, מחר הוא שוב יפגוש אותך בחדר המדרגות ויאמר "אבל ביקשתי שלא תצעקו".

אחרי האורגזמה הרביעית את נמרחת על המיטה, כולך בעולם שכולו טוב. אני כבר לא מתעטשת רבע שעה. הטישו מונח בפינה יתום. אני מביטה בו ורואה את נעלי הבית הורודות מבד מגבת שקנית לי (ממתי קונים נעלי בית ורודות לדומית יה סוררת?). הראש הזדוני שלי מתחיל לפעול.

אני לוקחת את נעל הבית. מסובבת אותה לצד הורוד, פותחת לך את הרגליים ומתחילה להצליף לך בכוס. בהתחלה ברכות, כמעט בלטיפה, עד שההצלפות הופכות לחזקות יותר, תובעניות יותר. את משתוללת. האגן שלך מתרומם בציפיה לחבטה הבאה. את גונחת ואז צועקת ואז גומרת. גמרת פעם מנעל בית מתוקה שלי? חשבתי שלא. אבל אם מקגיוור יכל לעשות תותח משתי שקיות תפוצי'פס וכבל מאריך, אז אני יכולה לעשות שוט מנעל הבית שלי.

ובפעם הבאה שתהיה לי שפעת, תזכירי לי שיש תרופה אחת שעובדת עליי הרבה יותר טוב מדקסמול קולד.