מפאת האילוץ, התחלתי לאחרונה לעבוד בבתי קפה. פעם חשבתי שהעבודה המושלמת תהיה דווקא זו שעושים מהבית: סביבה טבעית, כזו שאתה יוצר לעצמך ומותאמת בדיוק לך. ברם, כמסתבר, זו היתה טעות: יש יותר מדי גירויים במאורה שלי ואי אפשר לעבוד כשברקע המוסיקה שאני אוהב, מאחוריי מטבח מלא כל טוב ועל המיטה שפחה עירומה קוראת ספר. צריך מקום סטרילי יותר, מנוכר יותר, מקום זר. והנה, בתי קפה הם בדיוק זה: אנשים נכנסים ויוצאים, אוכלים ושותים ולא מאפשרים לך להתמקד בשום דבר למעט מה שאתה רוצה להתמקד בו. ככה קל יותר לסגור את הצמצם. כמו בצילום, פוקוס הוא עניין חשוב גם כשאתה רוצה לעבוד. אפילו מצאתי לי בית קפה שבו, החל מהשעה ארבע, כבר לא צועקים עליי כשאני מדליק סיגריה.
אבל גם לבית הקפה יש את החסרונות שלו. ראשית, השתיה. אי אפשר לשבת שעות ולשתות אספרסו כפול ומים; זה פשוט לא יאה. צריך להזמין קפוצ'ינו או את אחד המשקאות-בכאילו האחרים שאפשר ללגום לאורך זמן. אבל אני אוהב את השתייה שלי אמיתית, אז התחלתי לשתות גינס במקום. איכות העבודה יורדת, כמובן, בהתאם [הערה לעצמי: גינס על הבוקר – חרא של הרגל. אולי צריך להתחיל לעבוד אחרי הצהריים]. ומצד שני, אם במקום לעבוד אני כותב קצת לעצמי מפעם לפעם, ואפילו אם זה לכלוב, אז ניחא. עדיין יש כאן כמה אנשים שנחמד לחשוב שייקראו, ואני אוהב את העיצוב כמו גם את האנונימיות היחסית. בכלל, מתחשק לי להתחיל ללהג כאן שוב מדי פעם; גם זה מן הסתם עוד יעבור לי.
שנית: לאפדאנס*. גם הלאפטופ שלי צריכה לשתות ואני חייב למצוא לה חיבור לקיר, לפחות עד שמישהו יואיל כבר בטובו להמציא חשמל אלחוטי [ניסיתי להמציא כזה בעצמי; זה לא עבד. במקום זה המצאתי אבטיחומטר - מכשיר למדידת איכות האבטיח לפני הקניה - אבל אני לא רואה מי יקנה כזה דבר]. טוב, גם מקום ישיבה קבוע זה לא כזה נורא, בייחוד אם הוא ליד הויטרינה. בכלל, מקומות קבועים זה טוב לאנשים של הרגלים, כמוני. וחשוב מאד להיות אדם של הרגלים, מיינד יו. כשהדברים שאתה אוהב הם קבועים ובשליטה, יש יותר זמן להתעסק בכל השאר.
שלישית, וגרוע מכל, כשאתה יושב בבית קפה אתה נחשף לבני אנוש. ואז אתה שומע את כל מה שעליו הם מדברים, או שותקים. מחקר קטן שערכתי ממקומי ליד הויטרינה מראה כי אנשים נוטים לשבת בזוגות או, נדיר מעט יותר, ברביעיות. כמחצית מהזוגות הם בני אותו המין (נשים וגברים באותה התדירות), בעוד רביעיות נוטות להיות דווקא של נשים (מסיבה שטרם הובררה לי לחלוטין, אגב). עוד גיליתי שזוגות בני אותו המין נוטים לדבר מעט יותר מאשר זוגות מעורבים, ובכלל, אחד הדברים שמדהימים אותי בכל לגימת בירה הוא כמות השתיקה שמחליפים ביניהם אנשים היושבים זה מול זה. זו לרוב מין שתיקה נינוחה למדי, כאילו פשוט אין על מה לשוחח. כאילו היה פעם, ונגמר. זה נפוץ יותר באנשים מבוגרים, אבל גם צעירים שותקים היטב. הם מתבוננים סביב, מתעסקים בשתיה או באוכל, זורקים איזה משפט שמתקבל בהנהון מן העבר השני.
ואני תוהה מה קרה ליכולות התקשורת של אנשים. האם באמת נגמר מה להגיד? או שאולי מעולם לא היה? במובן הזה, ה- LCD שמותקן בכל חור אפשרי שבו יש אנשים הוא פתרון מושלם, וטוב שיש להם במה לבהות. גם כשהם כן מדברים, נדיר למצוא שיחה בעלת תוכן אמיתי; רוב השיחות פשוט מטומטמות, נושאן הוא שום דבר וכלום לא ישתנה אלמלא היו מתקיימות. בזבוז של מילים, אם תשאלו אותי. אנשים מדברים רכילות, מדברים על דברים שקרו להם ומנסים להצחיק זה את זה, זו את זו, ובעיקר זה את זו. למה חשוב כל כך להצחיק, בעצם? למה הקלילות הזו כל הזמן? למה אין החלפת רעיונות והקשבה הדדית? למה כל אחד מחכה לתורו ללהג? זה דיאלוג של מונולוגים, והוא מופרע רק על-ידי שתיקות ארוכות ובהייה במסך, שלא ממש משנה מה הוא מקרין (לרוב, ספורט או MTV). גם לא נדיר כלל למצוא שני אנשים היושבים לשולחן ומשוחחים בטלפון. שניהם, ובו-זמנית. זה הורג אותי, לראות את זה. שיחות טלפון של ממש, עם אנשים אחרים. מתי הפכה הקומיוניקציה לאובר-קומיוניקציה? ומתי הפכה האובר-קומיוניקציה לדיס-קומיוניקציה? האם כשהם ישבו מחר מול מישהו אחר הם סוף-סוף ישוחחו ביניהם? ואם כבר בתקשורת עסקינן, מה העניין הזה עם ה"לייק" בכל מקום? מה זה החסכון הזה במילים? האם הוא לא מעיד ישירות על חסכון ברעיונות? איזו מין צורת תקשורת זו?
ישוע, כמה שאני מיושן. מזל שלמלצרית הקבועה שלי יש כאלו עיניים יפות.
היי, את, עוד גינס בבקשה.
עדיין לא מספיק מר לי בגרון.
[* פעם אמר לי סטודנט מתחיל לפסיכולוגיה שאנשים הנותנים שמות לחפצים כאילו היו אנשים, מתייחסים גם לאנשים כאילו היו חפצים. מדהים כמה פסיכולוגיה בגרוש עשוייה לפעמים להיות מדוייקת]
לפני 13 שנים. 12 באוגוסט 2010 בשעה 13:54
