בימים האחרונים, מדי פעם, אני ניגש לקרוא בבלוגי, ומתחיל בפוסט הפרידה. אני מפעיל את השיר ותוך כדי שהוא מנגן קורא. תוך כדי שאני קורא, מבצבצת לה דמעה בקצה עיני. לא דמעה רעה, דמעה טובה אם כי עצובה.
אני נזכר לעצמי בתקופה הארוכה, כמעט ארבע שנים, עם איזו מהמורה של שנה באמצע. היה לנו הרבה טוב שמה, כל כך הרבה, שלגמרי המון ממש בכלל. מי שהכיר אותי אחרי זה לא מבין במה מדובר, כשאנחנו מספרים לו מה היה.
היינו מיליון דולר, שנינו ביחד, וכל אחד לחוד. עכשיו, שנינו יצאנו מזה, חבוטים מעוכים וחבולים עד זוב דם.
היה טוב, היה גם רע לתפארת. אני, בוחר לי לזרוק את כל הרע לפח, ולהשאיר לי את הטוב שהיה. ארזתי את כל הטוב הזה, שמתי אותו בקופסא יפה, במקום הזה שמתפנה אצלי על המדפים, מהכעסים שאני משחרר. זה משהו שאני כן רוצה לשמור אצלי, הוא בעל ערך, הוא טוב. אומרים שאנחנו תוצרים של ההיסטוריה שלנו, אכן, זו ההסטוריה שלי.
מדי פעם, אני מוריד את הקופסא הזו מהמדף פותח אותה ומלטף את כל הטוב הזה שהיה לנו. לאחר זמן מה של התייחדות שלי עם הקופסא, אני מחזיר הכל לקופסא ושם אותה בחזרה על המדף במקום. או אז אני נפרד מהקופסא, ופונה לעשות עבורי הרבה טוב לתפארת. אתם יודעים מה, כבר מתחיל להיות טוב, דברים זזים קדימה, ממש. אמרה חברה, שהיא מרגישה שהיא עדיין לא נוסעת ממש, אבל היא רואה את גלגלי השיניים מתחילים לנוע להם לאט לאט. ביומיים האחרונים, אני מרגיש שגלגלי השיניים אצלי כבר מסתובבים במהירות לא קטנה, וממשיכים להאיץ קדימה.
יהיה טוב, טוב לתפארת, אוטוטו.
אני כבר מתחיל לצבור לא מעט כוחות, יכולת הכלה, ולא מעט טוב. כשאני מביט קדימה, לכמה ימים קדימה, למה שעושה רושם שעומד לקרות, אני רואה תמונה מקסימה. נופים חדשים, שאני עוד צריך להתרגל אליהם, אבל הוא נראה טוב, העתיד הזה.
אני רוצה לאחל לכולכם, גמר חתימה טובה, ושתהיה לכולנו שנה של התחדשות וצמיחה, שנה מלאה אור ואהבה.
לפני 13 שנים. 16 בספטמבר 2010 בשעה 15:58
