[לחלק א']
אני שמח לבשר לי שאני הולך ומתנתק מכבלי העולם הזה, שובר חוליה אחר חוליה בשרשרת החלודה של המציאות. אני יודע שהמסע המסויים הזה לא ייגמר לעולם - ואיני רוצה שייגמר - אבל אני חייב להגיע לאיןסופ כשאני מפוכח ככל האפשר. אני כופה על עצמי, מבחירה, מוות קליני סוציאלי כאקט משני לביטול מבוקר של האגו ובחינתו (בריאתו?) מחדש. שמרו לעצמכם את שיחות החולין, תודה רבה. יש לי דברים חשובים יותר לענות בהם. הויתור הנדון (וכאלו אחרים) מביאים עמם שחרור מסמא בצלילותו. זהו ללא ספק שלב חשוב ומרכזי בעיבורו של המסע החד-כיווני שהחל כל כך מזמן. כשאין למי לתת דין וחשבון, למעט לעצם הקיום, הרי שרק אני ומה ששייך לי נישא בתוצאות. הרעות החולות של האנושות לא נוגעות בי יותר והביאוש המחליא נשאר בחוץ, מפנה מקומו לעולמות מציאות השייכים לי בלבד. כאן אין צורך בשמץ שמצה של צביעות; זו הדרך שלי, הבחירה שלי, או בכלל לא. כך מפסיקה שרירותיות החיים לאיים והופכת בת לוויה שאפשר להשתמש בה ולשלוט בתוצאותיה על ידי שינוי הפרספקטיבה ותו-לא; מחשבה שהיא מעשה. תוכניות לטווח קצר משמשות בסיס לשבירה ולא יותר, שלד ארעי של מריונטת המציאות. אני מונע מכוח רצוני בלבד, ולו הרי אין גבולות. אני מביט במירוץ האנושי בפיהוק מזלזל ומשחק את המשחק כאילו היו הקוביות שייכות לי. מה שלא מעניין, נעים או שימושי - אינו קיים. הנה כך נכנסים יותר ויותר סובייקטים תחת קטגוריית "האחר" ומתקפלים באוושה אל מחוץ לשדה הראייה. ומה הטעם לעסוק בשאיני יכול לשנות או בשייקח יותר מאשר ייתן? מה טעם בהלקאה עצמית? יש ללמוד את הלקח, להטמיע בשלושה מימדים ויותר, לשנות מה שצריך ולהמשיך הלאה חזק יותר, מותאם יותר. כאשר עוד ועוד משתנים נכנסים למעטה הערפל והופכים פחות ופחות חשובים, הדברים החשובים באמת מצטללים והולכים. זה משאיר את הזמן והמרחב להתבונן, באמת ולעומק, בגבולות ה"אני". אני מתקרב למיזוג החיה, האדם והאל; בן הכלאיים המעוות הזה - רצוץ, שבור ונטול נשמה ככל שיהיה - הוא שלי ושלי בלבד. אני יצרתי אותו ובכוחי בלבד להרוג אותו. אכן, יש להפוך ולהיות אנטי-מודרני: במקום לשים את הפרט במרכז יש לבטל את המרכז לחלוטין. זה לא ניהיליזם אלא הרבה יותר מזה; זה המרווח שבין הפסיק לנקודה. תגיד תודה שיש לך מה לאכול, תגיד תודה שאתה חופשי. אין מובן מאליו. שום דבר אינו מגיע לך אם לא זכית בו, כי "אתה" הוא יציר דמיונך החולני, כי "אתה" הוא מה שאתה עושה ומעשים לא תמיד אפשר לקטלג. והרי בכל מימד אפשרי רק המותאם שורד. כך אני כופה את הפרספקטיבה שלי על הכל: עצמים, אנשים, רעיונות. השחור מתכהה, הלבן מתבהר, מושגים אוויליים כמו טוב ורע מתרוקנים מתוכן ולא משאירים אחריהם אפילו רשרוש קטן של ריק. אין "קשה" ו"קל"; יש "בר-ביצוע" או שאינו כזה. אין "מוסרי" ו"לא מוסרי"; יש "נכון לי" או "לא נכון" גורף. ההוויה האנושית מתבהרת והולכת והגיחוך המרוחק הופך לחיוך מקבל, מאפשר, כמעט אדיש: ימשיכו הנערים לשחק לפניי, ולעשות מעשים מגונים זה בזה. השדים שלי נחים והשנאה היוקדת השאירה אחריה עננה קטנה וסגלגלה למזכרת. כל החושים שאין להם שם מתחדדים. הנה אני נפרד במלנכוליה מחוייכת מגלגולי הקודם ומפנה מקום לחיים חדשים, שגם אותם אשיל ממני בבוא היום. לפעמים מתחשק לי להשליך את כל מה שהשגתי ולהתחיל שוב, ממקום אחר הפעם. פולימורף, ועכשיו עם בת לוויה קטנה ושימושית בכיס החולצה. הצורה הרי אינה חשובה, חשוב התוכן; וכשהתוכן לובש צורה -- הכל הופך שלם יותר. הכנות, וכמוה גם הרכות, אינה דבר להתבייש בו; היא נשק יום הדין. שהרי עם האמת אין להתווכח ואי אפשר לנצח הוכחה. האויב אינו רע, יש לו פשוט אמת אחרת ולכן היא בהכרח שיקרית. הרוג את השקר ותהרוג את האוייב; דיאלקטיקה פשוטה. מעולם לא היה אכפת לי למות בשביל הדברים בהם אני מאמין, רק שעכשיו אני מאמין בעיקר בחיים. [ואיזו עוד אמת מוחלטת יש לך מלבדם?]. מכאן שהמוות בהכרח מצדיק גם הוא את עצמו ולא תובע כל הצדקה חיצונית; זו התובנה המשחררת ביותר, והיא עושה לי חשק להמשיך ולחיות. ~ הנה, זהו הרגע האפל כל כך בסוף הלילה, בו יש לחזור ולהניף את הסחבה.
