הנוף בסוואנה שלי

אתמול הייתי הורה מלווה בטיול של כל בית הספר של בני הקטן לירושלים. בני התרגש כל כך מהעניין, שלא הפסיק לדבר על זה ולהתקשר אלי כל יום להזכיר לי, ולהגיד לי כמה הוא מצפה בכיליון לטיול. יצאנו ב- 8 בבוקר, וחזרנו ב- 18:30. כבר בתחילת הטיול התברר שהוא מאורגן ומנוהל בצורה די מחרידה. היתה שם התמרדות של ההורים שהגיעה כמעט לפיצוצים.

אמרתי להורים האחרים, שאני לא באמת יודע מה כישורי ההוראה של המורה, אבל ברור לעין, שלהוביל יותר משני ילדים ביחד, זה לא התחום שלה. גם המדריכה התבטאה בעברית קלוקלת שלא הייתי מרשה לבני כשהיה בן 4. כמו כן, הסיפורים שסיפרה, היו פשוט לא נכונים, וחסרו פרטים רבים וחשובים. אמרתי לשאר ההורים, שכל זה נכון, אבל לפחות אנחנו, ההורים המלווים מצטיינים. והיות שאנחנו כאן, אנחנו יכולים לגרום לטיול הזה להיות מוצלח, ואני לכשעצמי, אם אני צריך לבחור בין להנות או לסבול, אני בוחר בלהנות. אפילו קיבלתי מהמורה במשך היום כוכב אחד על הצטיינות בתור מורה מלווה, ועוד אחד מיוחד על הצטיינות יתרה.

אחת התחחנות שלנו היתה מול הכנסת, ליד המנורה, בגן הוורדים. שאלתי אותה, למה אנחנו לא נכנסים לכנסת, והיא ענתה לי, שדווקא אפשר אפילו לבד, אבל צריך לתאם את זה מראש. כאילו דה. הסתפקנו בצפייה בכנסת וקבלת הסבר תאורטי. המשכנו למשכנות שאננים, והמרכבה של מונטיפיורי. משם נסענו לתחנה הסופית, מנהרת הזמן, מצגת תלת מימדית המלווה בכיסאות נעים, ואפקטים שונים.

תשמעו, ירושלים, עיר בת 3,000 שנה, עיר עם היסטוריה שצועקת מכל האבנים שלה. עיר שהנופים שם, כולל חומת ההפרדה המתנוססת לה מרחוק, עם כל אתרי הדתות השונות, המתחככות אחת בשניה, עיר שכולה קדושה. כל הקדושה וההיסטוריה יחד עם כל האבנים, חוברים להם יחד למין תחושה כזו, כובד כזה, נוסטלגיה, אבל יותר מכל התחברות לשורשים. ההקרנה במנהרת הזמן, ערוכה פשוט מצויין, ואנחנו יצאנו משם מרוגשים.

חשבתי לארגן עם כמה חברים, והילדים שלנו, ביקור בכותל המערבי ביום שישי בערב, כשכל הישיבות יורדות אל הכותל, כאשר כל בחורי הישיבה פוסעים אחרי הרב שלהם, ושרים בלהט זמירות שבת. בפעם האחרונה שראיתי את זה, נדמה היה, שהשמים ירדו להם לארץ וניתן היה לשמוע ולראות את קדושת המעמד, במופע אורקולי מרהיב.

אין על ירושלים. מרגשת אותי כל פעם מחדש.