הולם להפליא

זה מין מצב שמתחיל בזה שהגוף מוצף בעונג. עונג חזק, שמגרה את כל החושים, משחרר כימיקלים במח. הופך את כל קצות העצבים שבגוף לפעילים ורגישים.


העיניים שלה מתהפכות, מתגלגלות, היא אינה יודעת עוד מה היא מי היא.

כל כולה חישה, עונג חריף, חזק, תובעני, מטלטל. כל הווייתה הפיסית הופכת להוויה קולטנית.

היא נהיית קולטן של עונג וחישה.

שמקבל את הסם שלו במנות גדלות והולכות, אל עבר היתר.


ונראה לרגע, או שניים, או יותר שהגוף הגיע לקצה גבול ההכלה של עונג.

אל סיפה של "אי ספיקת גוף".


והסף נחצה.

והיא עפה

העונג ממלא אותה וגולש ממנה ומעביר אותה מהפיסי לרוחני, למיסטי.

למעוף של הנשמה.



הגוף המדהים ולמוד הניסיון, הגוף שהוא משאת נפשם של רבים, הגוף שנתון לחסדיי ושאני יודע את רזיו וסודותיו – הגוף הזה רועד, מתפתל מתעוות מוטח ומונע.

כלי לרצונותיי – כלי למאווייה.



יש דברים שקיימים עבורה רק במפגש שביני ובינה.

גבולות שנחצים רק כשאנחנו נפגשים.

נהרות סוערים שאני "איש הסירה" שמשיט בין גדותיהם.

ארצות לא נודעות שאני מורה הדרך בהן.

מחוזות חושניים שאני בעל המונופול עליהם.


הזיון משייך אותה אליי.


הוא גורם לה לרצות לבוא איתי במגע – שוב ושוב.

כל אימת שזה אפשרי.


"אני לא זוכרת לך חסד נעורים, אני אסירת תודה על העכשיו"

ועוד עכשיו, ועוד עכשיו. וגם מחר- אם אפשר.



ששוב תתמלא כוס עינוגיה

שוב תוגדש סאת תאוותיה

שוב יגלוש העונג מכליה

ושוב היא תמריא אל המקום

שבו הגוף אינו יכול להכיל יותר

המקום של אי ספיקת הגוף.