הבן הקטן שלי נתן לי מתנה, שעון חול מביצת הפתעה, שלוקח לו בערך חמש שניות לגמור את המסע לכיוון אחד. האמת שאני מתקנא בו בשעון הזה שלוקח לו כחמש שניות, שהרי לי לפעמים לוקח יותר זמן. עדיין השעון הזה ישוב לידי ממקומי על ה"מקום שלי" בתקופה האחרונה, על הספה בסלון, ואני משחק איתו, מודד איכויות שלי, של החמש שניות שלו.
חשבתי כזה, על כל מיני דברים שאפשר לעשות בחמש שניות, וזה נראה לי הזוי בכלל לחשוב על זה. אבל אתם יודעים מה ? אם אתם לא יכולים בחמש שניות לתת את ה- Elevator speech שלכם, אז אתם לא באמת יודעים לספק את הסחורה.
מחר... שיעור ראשון של הכיתה שלי, ואני צריך לתת את הפאנץ ליין שלי. אתם יודעים מה, אני מרגיש שאני הולך להוריד כיתה שלמה על הברכיים, שתקרא לי מאסטר, ותסמוך עלי שאביא אותה ליעד, מבחן ההסמכה בסוף השנה. זה לא היעד היחידי, שהרי בסופו של דבר אנחנו באנו לכאן בכדי להנות מזה בכלל. שלא לומר, להצליח במבחן ולדעת ליישם את התובנות בקריירה שתבוא בתום הלימודים.
מחר, יום ראשון בתור מורה, מאסטר. אולי זה לא יום ראשון, ולא בתור מורה, ולא מאסטר, שהרי אני מתחלף בכלל. שיהיה לי בהצלחה, וגם להם, בדרך המפותלת הזו בנבכי השליטה, והלמידה, של תובנות ששום משחק של ביצת הפתעה לא יודע להיות סבלני מספיק בכדי להגיע לעומקים שנדרשים בהחלט, כדי להגיע לתובנות הנדרשות, במקומות מסויימים. חמש שניות... וואללה... זה לא מספיק, צריך עוד קצת. נראה לי שאקח את שעון החול הזה שהבן שלי נתן לי במתנה, לשיעור הראשון, כדי ללמד פרופורציות, ואולי גם יותר מכך.
בהצלחה מחר, לי, להם, ובכלל.
לפני 13 שנים. 19 בדצמבר 2010 בשעה 22:00
