זה עתה התוודעת לבדסם. זה מקסים אותך, כאמור, רכבת קסמים מכושפת. הרגשת על קצה המזלג, איך את מתנדנדת ממש טיפה בלי שליטה, בעולם קסום של פנטזיות אפלות, של תופעות חריגות של מוטאציות אנושיות, שגורמות לך להגיע למקום שלא הכרת, מקום שמרגש אותך באופן הזוי משהו. מקום שמערכות ההגנה שלך לא מכירות, לא יודעות לזהות, לא יודעות להתגונן מפניו.
פתאום, זה נהייה רציני, לא משחק בכלל, כמו שחשבת בהתחלה. חשבת בואו נשחק משחק, באדוני וכן אדוני. פתאום, את מחכה לערב, לשיחה הזו, היומית, שתעשה בך שמות, שתיקח אותך למחוזות ניכר. פתאום פיתחת איזה סוג של תלות, לא מודעת, או שכן. פתאום את מוצאת את עצמך מתכווננת לשעת הערב הזו שבה הוא מגיח למחשב, ונהייה זמין. כל גופך נעשה חידודים... עכשיו זה יקרה, עכשיו הוא ייקח אותי שוב למקום הזה, שבו אני עם הידיים למעלה, או הרגליים למעלה, או הראש למטה, או השד יודע מה דמיונו המעוות ימציא, אבל... אני רטובה, הכוס שלי נוזל, יושבת מצפה שיגיע. ועוברת שעה ועוד שעה, והוא לא זמין, ואז פתאום כן, ואני לא פונה אליו, הוא כזה רחוק וגבוה, אסור לי בכלל, אני אמתין שיפנה אלי. המניאק הזה, עושה בי שמות, הוא מחולל בגופי סערה, עושה את נשמתי גלים גלים, חידודים חידודים, ואני לא יכולה להתנגד לזה, לא רוצה בכלל. זה נוגע בי במקומות שלא ידעתי שקיימים אצלי, מקומות של חופש. מקומות שאני יושבת שם, עושה כל מה שבא לו, והמניאק הזה בכלל מתנהל לו בהנאה שלו, לא עוסק בי ובסרטים שלי, לוקח אותי בשיער, אוחז בצוואר, ומטלטל להנאתו הצרופה, מבלי לספור אותי בכלל. אני שלו שם, נותנת, כל מה שבא לו, לאדוני.
כן אדוני, לא אדוני, אני יכולה להגיד משהו אדוני. בטח!
ואת ילדה טובה, עושה כל מה שבא לי, עושה לי נעים, כל כך שאת לא מבינה כמה בכלל. ואני... כשנוהגים מולי ככה, זה נוגע לי בנשמה, ואני אקרע לך את הצורה, עד לקצה, אקח את הנשמה שלך, בידיים שלי, ואטלטל אותה, אחבק אותה, אצור אותה בין כפות ידי, ואשמור אותה מכל משמר. את יודעת למה ? דווקא כי מסרת אותה בידי בכזו אמונה צרופה בי, שאשמור עלייך.
ומה בדיוק יקרה שמה, וואללה... תסמכי עלי, רק טוב, והמון ממנו. אני אבוא מלא אהבה, ואקרע לך את הצורה, בדיוק כמו שאת צריכה, בדיוק כמו שאני אוהב.
תודה לך, על התמסרות כל כך רבה, ושוב, אין לך מושג איך זו עושה בי שמות, ומותירה את בשרי חידודין חידודין.
מגיע לך פרס. קיבלת.
***
ועכשיו, די להיות נחמד
הופה הופה
לפני 12 שנים. 26 באפריל 2011 בשעה 21:11
