היינו בדרכנו החוצה מפארק הירקון, חברתי הטובה צועדת מאחור, בעלה ואני צועדים מטר לפניה, "יאללה ביץ" היא אמרה לבעלה בחצי צחוק ומפליקה בידה בתחת שלו, חייכתי "גם אתה, מכירה גם אותך" היא אמרה ונתנה גם לי מכה קלה בתחת, שוב בחיוך.
נזכרתי בפעם הראשונה שחלקתי עם חברתי היקרה את "חיבתי" לעולם הבידסמ....
שנים זה היה טאבו, זה היה שלי, זה היה כלוא בפחד של מה יגידו
מאז עברתי תהליכים: תהליך של השלמה, תהליך של התבגרות, תהליך של הבנה שזה הוא אני, תהליך של הפתחות, תהליך של התחברות לעצמי, תהליך של שחרור מהצורך להציג תדמית אותה אני רוצה למכור, התחברות לרגשות שלי ורצון לחלוק אותן עם הקרובים אלי.
הראשונה שחלקתי איתה את עולם הבידסמ הפרטי שלי (למעט פרטנרים לעולם ובת זוגתי לחיים דה אז) היתה הפסיכולוגית שלי, שנה וחצי הייתי מגיע פעם בשבועיים, לעיתים מגיע בשקיקה לעיתים מגיע בלי כל רצון ועם מחשבה שאין לי מה להגיד לה היום. שנה וחצי זה בערך 40 שעות שבהן אני במרכז, עלי מדברים. ומודה שבכל פעם שיצאתי ממנה הרגשתי שעשיתי עוד צעד (אחד לפחות).
באיזה שהוא שלב הגענו גם לנושא הזה, נהנתי מאוד לחלוק את העולם הזה עם מישהי שמכירה אותי, זה עשה לי רק טוב. העולם הזה מן הסתם לא היה זר לה, היא קצת שאלה, הבינה את מקומי ומבחינתה זה היה הכי נורמטיבי בעולם, אין טוב ואין רע, איש איש יעשה כטוב בעיניו.
במהלך הגירושים שלי נפתחתי לראשונה עם חברה, מודה יותר קל לי לדבר על ענינים שבנפש עם חברותי מאשר חברי, עברתי תהליך, עדיין עובר, יותר קשוב, יותר אמיתי, יותר שלם.
ישבנו בקפה השכונתי שלה, הייתי בעין הסערה, הכיוון היה ברור, הפרידה תמיד קשה, בעיקר שהיא היתה מתוך אהבה גדולה.
ישבנו בקפה השכונתי שלה ואני מניתי סיבות בעד ונגד, מה טוב בדרך שבחרנו ומה לא.
"גם בעולם המיני יש פערים" אמרתי
"כלומר?" היא שאלה
"אני מתחבר לעולם קינקי יותר, פתוח יותר, סקרן יותר, בין היתר לעולם הבידסמ ואליה זה לא מדבר" עניתי
ישבנו בקפה השכונתי שלה והסתכלתי בעיניה, מחפש אישור כי דברי הם לגיטמים, כי לא חציתי גבולות , כי נח לה עם המסלול של השיחה ביננו"
ישבנו בקפה השכונתי שלה וכל מה שראיתי בעיניה היה אהבה, קבלה, סקרנות וזה עשה לי טוב.
"לאיזה צד אתה מתחבר? שולט או נשלט?" היא שאלה
"נשלט" עניתי
חשבתי כך או משהו בסגנון הזה היתה תגובתה
לאט לאט פתחתי את הנושא יותר, סיפרתי כיצד הגעתי לזה, מה ניסיתי, מה הפנטזיות שלי, מה מדבר אלי בזה....עד שהכל היה בחוץ.
הפסקתי לחפש אישור לדברי כי הרגשתי את הקבלה את האהבה מסביבי.
אני זוכר את התחושה המשחררת בדבר, לחלוק את הסודות שלך אם מישהי שכל כך קרובה אליך, כל כך חשובה לך.
מאז עשיתי דרך ארוכה, אני הרבה יותר שלם עם עצמי, הרבה יותר פתוח עם אחרים, חוויתי (כתוצאה מכך כנראה) הרבה חוויות חדשות ולמדתי להכיר את עצמי יותר.
ללא ספק אני חייב לה הרבה, על זה שהיא בחיי, מקבלת, אוהבת אותי כמו שאני שעזרה לי ליוותה אותי וממשיכה ללוות אותי בדרך שלי
אני באמת אוהב אותה והיא יקרה לי באופן שלא אוכל לתאר במילים
לפני 12 שנים. 18 במאי 2011 בשעה 17:29