Tailor made

זה היה סתם ערב קיץ רגיל, ישבתי בפאב עם חברה, הרבה צחוקים, מבטים מתנשאים לבחורים שזמזמו מסביב.
הברמנית הניחה לפניי כוס יין אדום "מהבחור שיושב שם בפינה" הורתה עליך באצבע.
שלחתי מבט מהיר לכיוון ודחיתי את כוס היין.
החברה שלי יצאה לדבר בטלפון ופתאום ניצב לידי האיש ששלח את המשקה.
"סירבת לקבל את המשקה ממני" הוא ציין, בלי גינונים, בלי הכרויות.
"אני לא נוהגת לקבל משקאות מבחורים" עניתי בטון הכי משועמם שלי בעוד מבטי סוקר אותו לעומק.
גבוה, נאה מאד, מבוגר יותר מהבחורים הרגילים שמסתובבים סביבי, שיער מכסיף, חולצה לבנה מכופתרת, מכנס שחור מגוהץ היטב.
"אני לא בחור" הוא ציין בביטחון" אני גבר ואני יודע בדיוק מה את צריכה"
לא ידעתי אם להתרגז על החוצפה או להשתעשע מהביטחון העצמי המופרז
"ומה בדיוק אני צריכה?" שאלתי בעוקצנות
"מישהו שיחנך אותך קצת" כמעט נפלתי מהכסא, המשפט הזה שנזרק לחלל כל כך בפתאומיות היה החלום הכמוס לי שנים.
לצערי הרב החברה שלי סיימה לדבר וחזרה לשולחן.
"אני אהיה בשולחן שלי" הוא אמר והלך מיד, לא מחכה לראות את תגובתי.
סקרנות תמיד הייתה חולשה שלי ותוך חמש דקות נפרדתי מהחברה איתה באתי ועשיתי את דרכי בין השולחנות לשולחן הפינתי שלו.
השולחן היה מבודד יחסית לפאב העמוס.
הוא ישב שקוע במשקה שלפניו, כאילו לא מבחין בי.
אזרתי אומץ והתיישבתי. השקט נמשך עוד שתיים שלוש דקות, גורם לי להסס אם עשיתי צעד נכון.
"את ילדה לא ממש מנומסת" הוא העיר בסוף.
"אני לא ילדה" אני עונה מיד , מבליטה את החזה שלי להדגשה.
"דבר ראשון -את לא מתפרצת לדברים שלי. דבר שני- את צעירה ממני ב15-20 שנה להערכתי, זה הופך אותך לילדה"
אני לא רגילה שמדברים אלי ככה, כל חיי סובבתי את העולם על האצבע הקטנה.
"שיהיה"אני מסננת "למה התכוונת כשאמרת מקודם את מה שאמרת?" אני דורשת לדעת
המבט שלו ננעץ בשלי, אני הראשונה להוריד מבט.
"הסתכלתי עליך כל הערב ילדה, את עושה הצגה שלמה שכל העולם שלך, מנהלת את העיניינים,בחורים נופלים על הברכיים למענך- אבל זה משמם אותך, זה לא מה שאת צריכה"
"ומה אני צריכה?" בניגוד לרצוני אני מרותקת, הוא קורא אותי נכון.
"בתור התחלה את צריכה מכות" הוא עונה בלי להניד עפעף.
"מ..מכות?" אני מגמגמת, הלב דופק מהר יותר.
"מכות" הוא מהנהן"את חצופה ולא מנומסת. מניסיוני מכות הן פיתרון יעיל להפליא בשינוי הגישה אצל ילדות משועממות. וחוץ מזה את צריכה מישהו שיגיד לך מה לעשות לפעמים. לא יזיק לך לציית קצת ולא יזיק לך ללמוד דברים חדשים על עצמך"
הוא משתתק ומביט בי מצפה לתגובה.
"אתה צודק" אני מודה בכנות לא אופיינית, כל השיחה הזאת כל כך לא צפויה שהיא מנטרלת את ההגנות שלי.
"באיזה מהדברים?" " בכולם"
" אז מזל שהואלת לבוא לשולחן שלי. מה דעתך על שיעור קטן בצייתנות ונימוסים?"
"כאן??" "אכן כאן, כדי שנראה אם יש בכלל טעם להמשך השיחה הזאת"
"בסדר" אני עונה במבט מתריס, לא מפחידים אותי בקלות רבה כל כך.
" יפה. אז שלב ראשון של השיעור יהיה שתגשי לשירותים, תורידי את התחתונים שלך ותזרקי אותם לפח. אחר כך תחזרי לפה לסיים את היין שלך ואני אחליט מה הלאה" הלב שלי משתולל עכשיו אבל אני קמה וצועדת לאט לאט לכיוון השירותים.
אני נועלת היטב את התא, נושמת עמוק ומסירה את התחתונים. אני נשארת עוד רגע לעמוד שם לא מאמינה שזאת אני שעומדת לצאת ככה החוצה. אני דוחפת את התחתונים לתיק הערב שלי, מקופלים לכדור קטן-אין לי כוונה לזרוק תחתון משי לפח!!
אחר כך אני יוצאת ועוברת שוב לאורך כל הפאב בחזרה לשולחן, מרגישה כאילו אלף מבטים נעוצים בי ויודעים שתחת החצאית שלי אין כלום.
אני מתיישבת בזהירות, מושכת את החצאית כלפי מטה.
"עשית את מה שאמרתי?" הוא מבקש לדעת בנימוס מושלם ואני מהנהנת בשקט, לא מאמינה.
"אני צריך לוודא שצייתת לי כמובן" הוא אומר ורוכן קדימה, יד אחת נעלמת מתחת לשולחן "תפשקי קצת את הרגליים" עיניי נפערות בתדהמה אבל הרגליים שלי מצייתות ואני מרגישה אצבע מרפרפת בפנים הירכיים, נוגעת לא נוגעת בי ותוך רגע הוא חוזר לשבת זקוף, שתי ידיים על השולחן "יפה. זרקת את התחתונים לפח?" "מה פתאום?" אני עונה מיד" הם בתיק שלי, אני לא זורקת לפח תחתון חדש ויקר להחריד"
"אוי ילדה לא מנומסת" הוא מרים גבה בצער מזוייף" את גם לא מצייתת להוראה וגם חסרת נימוס...חייבים לטפל בזה "
אני משפילה מבט חצי נבוכה וחצי נרגשת.
"בואי, נצא החוצה" "לאן?" אני נבהלת, בכל זאת רק נפגשנו, אולי הוא איזה רוצח מטורף.
" אל תפחדי, נצא לעשר דקות ונחזור. את יכולה לומר לחברה שלך שאת יוצאת איתי, היא עוד יושבת שם על הבר"
אני קמה אחריו ויוצאת לאוויר הקר, מקווה שלא צעדתי החוצה לאיזה מוות אלים.
רק כשנינו עומדים אני קולטת שהוא גבוה ממני לפחות בראש ושרירי מאד- גבר כלבבי.
הוא צועד בביטחון, מבטו מחפש דבר מה ואז מוצא- הוא נכנס לחצר של בניין פנימי. חשוך נורא ואין נפש חיה בחוץ.
אני מתה מפחד ובכל זאת הולכת אחריו עד שהוא נעצר.
בחצר הבניין יש ספסל קטן, הוא מתיישב ומבחין שאני רועדת "אל תפחדי ילדה אנחנו פה רק כדי להדגים לך את מה שאמרתי קודם על מכות לילדות לא מנומסות" "סליחה?" הקול שלי רועד גם הוא
"שמעת אותי. לא צייתת להוראה הראשונה שלי במלואה ואת חסרת נימוס אז אני אתן לך שיעור ראשון באיך מרגיש ישבן כואב. אבל קודם תתפשטי לגמרי- אני רוצה לראות את כולך"