בדרך חזרה למלון הוא שקט במיוחד למרות שמבטו לא זז ממני לרגע. אני עייפה נורא מכל היום הזה,רוצה להתכרבל במיטה ולישון.
ברגע שאנחנו נכנסים לסוויטה הוא אומר לי למדוד את התלבושת שנתנה לנו המוכרת.
אני נאנחת אבל עושה כדבריו. התלבושת מתאימה בדיוק ואני מחייכת לעצמי במראה- אני נראית צעירה מאד. אני ניגשת אליו, להראות לו.
הוא יושב בפינת העבודה בסוויטה ואני נעמדת מולו "אדוני" אני עושה סיבוב לאפשר לו לראות את כולי
"יפה מאד" הוא מהנהנן לאישור "עכשיו תורידי אותה, את תלבשי אותה בבוקר כשנלך לטייל" אני ממהרת להוריד את התלבושת וחוזרת לעמוד לפניו.
ידיים מאחורי הגב" הוא מצווה ואני מצייתת "נהנית בחנות" הוא מציין.
"ממש לא" אני עונה בלהט
הוא מרים גבה "שקרים? ילדות קטנות שמשקרות נענשות את יודעת"
"זה לא שקר" אני מנסה לטעון אבל הקול שלי רועד
הוא קם ממקומי ומתקרב אלי על פניו חיוך מבשר רע "אני אספר לך סיפור קטן" הוא אומר " בחדר ההדגמה של החנות מותקנת מצלמה"
העיניים שלי מתעגלות בתדהמה וסומק ורדרד מתפשט על לחיי
"וכשעליתי לשלם על הצעצועים החדשים תנחשי מה ראיתי במצלמה?", מבטי מושפל לשטיח, מסרב להביט בו.
"בסדר" הוא ממשיך במקומי" אני אגיד לך מה ראיתי...ראיתי ילדה קטנה מתבוננת בישבן האדום והכואב שלה ונהנית מאד, ראיתי ילדה קטנה נוגעת בעצמה וגומרת מרוב שהיא נהנתה ועכשיו הילדה הקטנה הולכת לקבל עונש"
"אדוני בבקשה" אני מוצאת את קולי לנסות למחות או להתחנן.
"בלי ויכוחים ילדה. אף אחד לא הרשה לך לגמור וגם שיקרת לי...אני לא יכול לעבור על זה בשקט, ילדות חייבות לדעת שיש גבולות"
הוא ניגש ומביא את השקיות שקנינו "קודם כל את תעמדי בפינה כמו שראוי לילדה קטנה ושקרנית" הוא מחליט ושולף מהשקיות את המצבטים
הוא מצמיד כל אחד מהם לפטמה "זה כואב" אני לוחשת לו בקול קטן ומסכן אבל הוא מתעלם ומצעיד אותי לפינה הסמוכה לשולחן העבודה,
מעמיד אותי קרוב קרוב לקיר. "ידיים מאחורי הראש ולא לזוז עד שאקרא לך ובלי להוציא מילה"
אני עומדת בשקט בפינה, המצבטים מושכים ומכאיבים לי בפטמות וכל זכר לעייפות נעלם, כולי מלאה אנדרנלין מהמחשבה על העונש שלו.
הוא משאיר אותי ככה מעל עשרים דקות ואז קורא לי, אני ממהרת אליו "חשבת קצת?" "כן אדוני" אני אומרת מיד
"ו...?" "ואני מצטערת ששיקרתי לך אדוני"אני מבטיחה לו בקול מלא חרטה "זה לא יקרה יותר לעולם"
"זה בטוח" הוא אומר ביובש "אני אדאג לזה" הוא מוריד את המצבטים ובוחן את הפטמות האדומות שלי "זה כואב?"
"כן אדוני" הוא חופן שד אחד שלי בכל יד ולוחץ בכח סוחט ממני אנקת כאב.
"יש לך כאלה שדיים קטנים וחמודים, הם פשוט נועדו להמעך" הוא אומר בסיפוק ומרצין "עכשיו ילדה קטנה אני חושב שמגיעה לך הצלפה"
הלב שלי מחסיר פעימה, הישבן שלי גם ככה כואב בטירוף. הוא רואה את המבט האומלל שלי "מה הבעיה?"
"אדוני, הישבן שלי כואב כבר מאד" "זו בדיוק המטרה של העונשים האלה ילדה וחוץ מזה ראיתי שאת נהנית מזה, אז זה לא ממש עונש חמור" הוא לא זז מעמדתו" במה נבחר? אולי בשוט החדש? במברשת?" נראה שהוא מתלבט באמת ואז הוא מחליט
"אני חושב שיש רק דבר אחד שמתאים לילדות קטנות שמשקרות" ידיו נשלחות לאבזם החגורה שלו, פותחות אותו מול המבט המבוהל שלי.
זו חגורה די עבה מעור. הוא שולף אותה באיטיות, מודע למבט המהופנט שלי.
"תגשי לשולחן העבודה, תתכופפי, רגליים מפושקות, תחזיקי עם הידיים בצד השני" הוא יורה פקודות. הרגליים שלי רועדות ואני עושה כדבריו
השדיים שלי משתפשפים על משטח העף החלק, זה מכאיב לפטמות הנפוחות שלי. הישבן שלי גבוה באויר בשבילו.
הוא עומד מאחוריי, מלטף אותי בחגורת העור, על הגב, על הישבן, על הירכיים.
"15 הצלפות ילדה וזה רק בגלל שאני רחמן ואת תספרי ותודי לי עם כל הצלפה"
בלי אזהרה נוספת החגורה שורקת ופוגעת בחלק העליון של הישבן שלי. זה כואב יותר מהכל!!!
אני נחנקת עם המילים "אחת. תודה אדוני"
הצלפה שניה פוגעת בחיבור של הרגליים והישבן "שתיים. תודה אדוני"
הוא ממשיך ואני מתאמצת לו לשכוח ולא להתבלבל. החגורה גרועה יותר מהשוט והבמברשת, רשף הכאב לא מתפוגג אלא שוקע עמוק, חורט את הכאב בעור.
כשהוא מגיע ל15 אני בוכה. הישבן שלי מרגיש כאילו צרבו אותו במשהו רותח. אני לא זזה ממקומי.
אני שומעת את הנשימות שלו מאחורי, מהירות "ילדה, אני הולך לזיין אותך עכשיו" הוא נעלם מאחורי וחוזר אחרי שניה "את זוכרת מה אמרתי על הזיון הבא שלנו?"
אני מסרבת לענות אבל הבכי שלי מתגבר. הוא מניח ליד הראש שלי את שפורפרת הג'ל "אמרתי ילדה שאני אזיין אותך בישבן וזה מה שאעשה" אני מטלטלת את ראשי, הרעיון הזה מפחיד אותי עדיין.
"בהחלט כן" הוא עונה וידיו מלטפות את הישבן הלוהט שלי,חוקרות את סימני ההצלפה "אז עכשיו תבקשי ממני יפה"
אני מובסת, יודעת שזה יקרה בלי קשר לדעתי.
"בבקשה אדוני תזיין אותי" "לא מספיק טוב ילדתי"
"בבקשה אותי תזיין אותי בישבן" אני מגמגמת .
"את חושבת שזה סיום הולם לעונש שלך?" הוא מענה אותי "כן אדוני"
"בסדר ילדה, תלכי למיטה" אני קמה בנוקשות וצועדת למיטה כמו נידון למוות.
הוא מארגן אותי לנוחיותו. אני בקצה המיטה על ארבע, רגלי מפושקות.
"עכשיו תניחי את הראש והחזה על המיטה"
זו אחת התנוחות הגרועות שהייתי בהן. פלג בגוף העליו על המיטה, הישבן גבוה באויר.
"עכשיו תצטרכי לעזור לי ילדתי "אני שומעת את החיוך בקולו "תפשקי את הישבן בשבילי"
דמעות טריות מציפות את עיניי כשאני שולחת ידיים לאחור ומפשקת את לחיי הישבן שלי למענו.
אצבע נוגעת בי, עם ג'ל קר מקפיצה אותי הוא מחדיר אותה פנימה, ממלא אותי היטב בג'ל.
"מוכנה?" "אדוני בבקשה אל תעשה את זה"
"ילדתי, הישבן החבול שלך פשוט דורש שאזיין אותו" הוא מסביר "תמשיכי לפשק אותו בשבילי"
אני מרגישה את קצה הזין שלו בפתח ונאבקת בדחף לברוח. הוא מחדיר אותו באיטיות רבה, אני מתנשמת בכבדות.
כשהוא כולו בפנים זו הרגשה משונה אבל לא בהכרח רעה.
"כל הכבוד" הוא מלטף את הישבן שלי" את יכולה לשחק עם עצמך" הוא אומר ואני לא עומדת בפיתוי ודוחפת אצבע בין הרגליים.
הוא מזיין אותי באיטיות הפעם משתדל לא לגרום לכאב חזק.
הוא נע בתוכי מאחור והאצבעות שלי בפנים מלפנים ולמרות המבוכה והכאב אני גומרת שוב בקלות - בפעם השלישית היום.
הוא לוקח את הזמן, נעשה אלים יותר, מהיר יותר ושניה לפני שהוא גומר הוא תופס את השיער שלי, מושך את הראש חזק לאחור.
הוא גומר בעוצמה ונשאר לעמוד רגע בשקט מאחורי, ידיו חופנות את הישבן שלי "את בסדר ילדונת?"
"כן" אני לוחשת, פניי לחוצים למזרון במבוכה. הוא הולך למקלחת, משאיר לי זמן התאוששות.
אני מתכרבלת סביב עצמי על המיטה. הישבן שלי כואב מבפנים ומבחוץ, הפטמות שלי נפוחות מכאב, הרשיתי לאיש הזה לעשות לי דברים שלא העליתי על הדעת מעולם...
עוד לפני שהוא מסיים את המקלחת אנינרדמת עם חיוך על הפנים.
לפני 12 שנים. 18 ביוני 2011 בשעה 4:40
