אני מנומנמת. הוא ממשיך לשבת לצידי על קצה המיטה, מלטף את הסימנים שמעטרים את הישבן שלי.
שוקעת בשינה ומרגישה אותי נשכב לידי, אני מתכרבלת קרוב קרוב אליו מתוך שינה.
הוא מעיר אותי כשבחוץ כבר מחשיך, מעיר בעדינות מפתיעה ואני קמה בחיוך.
"בואי ילדה, צריך להתכונן" אני מתיישבת במיטה ורואה שהוא מחפש במזוודה שלי.
"אדוני?" אני ניגשת אליו
"אני מתלבט מה תלבשי. אנחנו הולכים לארוחת ערב אצל איש יקר לי מאד"
אני מתמלאת גאווה על זה שהוא רוצה לקחת אותי איתו. אני מוציאה מהמזוודה שמלה שחורה קטנה ומהממת ומראה לו.
מבטו מזדעף "לא את זאת, אני לא רוצה לראות אותך לבושה בה"
"אבל היא נהדרת" אני מוחה מצמידה את השמלה לגופי.
"היא זנותית" הוא קובע "ואת ילדתי ממש לא כזאת ואני לא רוצה שתלבשי שמלה כזאת"
הוא מוציא שמלה סגולה בוחן בביקורתיות ומושיט לי "תלבשי את זו"
אחר כך הוא מוציא תחתונים וחזיה ואני מרימה גבה "אמרתי לך ילדה שזו ארוחה מיוחדת, אני רוצה שהפרופסור יראה איזו ילדה קטנה ונחמדה אתת"
"פרופסור?" הוא מהנהן לאישור ואני מתרשמת קצת.
אני לובשת את החזיה והתחתונים הלבנים בוהקים והוא מחייך "הישבן שלך פשוט מתאים לתחתונים של ילדות ולמכות"
השמלה יושבת עלי יפה ואני די מרוצה שהוא בחר אותה. אני נועלת סנדל שחור עם עקב קטנטן.
הוא לבוש כמו שאני אוהבת בחולצה לבנה מכופתרת ומכנס שחור- שניהם מגוהצים בשלמות.
ברחוב הוא עוצר מונית שחורה ונותן לנהג את הכתובת.
זו נסיעה קצרה לאזור סופר אופנתי בלונדון, לרחוב קטן ומטופח. כשאנחנו יוצאים מהמונית הוא מזכיר לי שאני צריכה להיות תמיד ילדה טובה וצייתנית, התזכורת מלחיצה אותי קצת אבל אין זמן לחקור.
הוא ניגש לבית האחרון בשורה ועוד לפני שהוא נוקש הדלת נפתחת ע"י מה שנראה כמשרת- מעולם לא נתקלתי במשרת אמיתי!!
הוא מוביל אותנו לסלון ענק ויוצא. אני מנסה לקלוט את החדר, מואר בעיקר בנרות לבנים גדולים, הכל נראה מאד יקר ובטעם טוב.
צביטה קטנה ממנו מוציאה אותי מההרהורים ואני מבינה שבכורסא גדולה מולינו יושב מישהו- המארח שלנו.
הוא קם ממקומו ולוחץ יד בחיבה לאדוני. הוא לבוש בדיוק כמו פרופסור מסרט אנגלי- בחליפת טוויד שמרנית בגוון חום. הוא גבוה קצת יותר מאדוני ומבטו חמור כשהוא בוחן אותי מלמעלה למטה.
"פרופסור זאת הילדה הקטנה והנחמדה שלי" הוא אומר הפרופסור מסמן לי להסתובב ואני מהססת.
"תתנהגי יפה" הוא מזכיר לי ואני מסתובבת בלית ברירה.
"יפה יפה" הפרופסור אומר בקולו העמוק ואז נכנסת לסלון מהצד השני אישה.
אני מנסה לא ללטוש עיניים אבל מתקשה.
היא עירומה לחלוטין למעט קולר דק שחור על צווארה. השיער שלה בגוון ערמוני ועשיר, גולש עד מותניה. היא נעמדת ליד הפרופסור במבט מושפל וממתינה, מקרוב אני רואה שהיא מבוגרת ממני בכמה שנים.
"אתה זוכר את אישתי כמובן" הפרופסור אומר לאדוני.
אנחנו מתיישבים, הפרוסור בכורסא ממנה קם, אשתו על ברכיה לצידו. אדוני בספה קטנה ואני לידו- חוששת וסקרנית.
בזמן שהפרופסור מדבר עם אדוני אני מגניבה מבטים לאישתו. באור העמום קשה לראות אבל נדמה לי שאני מבחינה בסימני הצלפות על גופה.
אני קולטת פתאום שאדוני מספר לפרופסור את כל קורותינו בלי לחסוך בפרטים ומסמיקה לגוון אדום ביותר.
"אני רואה שכבר התחלת לחנך את הקטנה היטב" הפרופסור מחייך "זה טוב ככה אני התחלתי איתה" הוא מצביע על אישתו
היא בוחנת אותי עכשיו.
"יקירתי" הפרופסור פונה אליה "היית רוצה לשחק עם הילדה הנחמדה?" היא מהנהנת בלהיטות.
"בואי ילדתי תתפשטי" אני שולחת אליו מבט מזועזע והוא מגחך "קדימה , הבטחתי לך ערב מיוחד לא?"
אני קמה , הרגליים שלי רועדות ומתפשטת לאט עד שאני ניצבת עירומה מול שלושתם.
הפרופסור נאנח "מזמן לא השכבתי ילדונת כזאת על הברכיים להצלפה הגונה"
אדוני מחייך "אתה מוזמן להשכיב את זאת" אני שולחת אליו מבט מתחנן והוא לא שם לב "אתה מוזמן פרופסור יקר לעשות איתה הרבה דברים...חוץ מלזיין אותה." אני מרגישה קצת הקלה.
הפרופסור מסמן לי באצבע ואני מתקרבת אליו הוא מושך אותי ואני שרועה על ברכיו.
הוא איש גדול יותר מאדוני ואני מרגישה קטנה ופגיעה, לא מאמינה לאן הערב הזה הולך.
הוא מלטף את הישבן שלי "אני רואה שעשית פה עבודה נאה" הוא אומר לאדוני באישור ומרים יד.
החבטה מקפיצה אותי. היד שלו כבדה, מרגישה אחרת מאדוני. חבטה נוספת נוחתת בדיוק באותה נקודה.
"אייי" אני מנסה להתפתל והמכות גוברות. אני רואה שאדוני נהנה מהמחזה.
הפרוספור מפסיק די מהר ואני קמה משפשפת את הישבן שלי .
הפרופסור קולט את מבטה של אשתו "מקנאה יקירתי?" "כן" היא עונה בפשטות.
"אין בעיה גם את תקבלי את תורך" הוא אומר "אולי תביאי את המברשת שלך?" היא ממהרת מחוץ לחדר וחוזרת עם מברשת שיער גדולה, הגב שלה עשוי עץ כהה. היא מתיישבת הפעם על הספה מול אדוני והפרופסור.
"גשי אליה ילדתי" אדוני אומר לי
"אני?? אבל..." קולי נאלם במצוקה.
"כן את ילדתי, היא מקנאה שהפרופסור חבט בך והיא לא...אז גשי אליה" אני רוצה לסרב אבל חלק קטן בי מסתקרן מאד מהמחשבה עליה ואני ניגשת אליה. הברכיים שלה רכות , אף פעם לא הייתי בקירבה כזאת לאישה אחרת.
בלי אזהרה היא מנחיתה את המברשת על הישבן הכואב ממילא שלי "הו אדוני בבקשה תפסיק את זה" אני מתחננת
"רק התחלנו ילדתי" באה התגובה השלווה.
המברשת מצליפה שוב, הפעם בחיבור של הרגליים והישבן "תמיד רציתי לשחק עם ילדה קטנה" קולה אומר סמוך לאוזני ורטט של התרגשות חולף בי.
היא מצליפה במברשת עשרים פעמים, בסיומם אני שוכבת על ברכיה בלי לזוז כמו שנאמר לי.
"היית פעם אם אישה אחרת?" שואל הפרופסור. אדוני ואני עונים יחד "לא" ואדוני מוסיף שאני די חסרת ניסיון לשמחתו.
"אני חושבת שתהני להיות איתי" אומרת אשתו של הפרופסור ואני מרגישה אצבע בין רגליי.
"תראו היא רטובה לגמרי" היא קוראת בשמחה ומכניסה שוב אצבע לתוכי ועוד אחת.
"אדוני בבקשה תגיד לה להפסיק" אני מתחננת אבל מתפתלת בהנאה.
"בואו נעבור לחדר אחר" הפרוספור קם ואדוני אחריו.
אישתו עוזרת לי לקום ואנחנו עוברים לחדר הסמוך.
יש בו שידה ארוכה ועליה מבחר עצום של אביזרים - ויברטורים, פלאגים, מחבטים ועוד דברים שאני לא מזהה.
הרהיט הנוסף היחיד הוא מיטה גדולה, מכוסה מצעי סאטן יפים.
"תשכבי ילדה קטנה על הגב, ידיים מעל הראש, רגליים מפושקות יפה" אדוני מצווה
אני נשכבת. הפרופסור ואדוני עומדים משני צידי המיטה. אישתו של הפרופסור מתיישבת על המיטה "בואי נמשיך איפה שהפסקנו"
שתי אצבעות חודרות אל בין רגליי, האגודל מונחת על הדגדגן הנפוח שלי.
הגב שלי מתקמר, אני רוצה ולא רוצה שזה ייפסק. היד השניה שלה מונחת על השד שלי, יד רכה וקטנה, היא מושכת את הפטמה, מסובבת בכח, עוקרת ממני יללת מחאה.
האצבעות שלה מזיינות אותי במהירות.
לפני 12 שנים. 25 ביוני 2011 בשעה 5:43
