אני ישנה טוב לידו, טוב לי עם השייכות הזאת ורק חשש קטן מנקר לי בראש- הוא אמר שאני רק שלו והוא?
אני קמה לפניו והולכת למטבח, אני לא כשרונית במיוחד אבל ארוחת בוקר בסיסית אני יכולה לארגן.
אני משתדלת לעשות הכל בשקט ובכל זאת בשלב מסויים אני קולטת שהוא נשען על המשקוף וצופה בי משועשע.
"בוקר טב אדוני" "בוקר טוב ילדתי, אני מבין שהמטבח הוא לא ממש התחום החזק שלך"
"לא" אני מודה בחיוך גדול ומניחה על השולחן שתי צלחות, לזכותו יאמר שהוא אוכלל בלי תלונות.
אחר כך אנחנו עוברים עם הקפה למרפסת "הגיע הזמן להבהיר קצת מה יהיה בעתיד" הוא אומר
אני מביטה בו בריכוז,ישובה מולו, ידיים מקופלות יפה בחיקי- קשובה כמו תלמידה למופת.
"את תבלי פה יותר, גם באמצע השבוע, אני רוצה לראות אותך יותר. אני לא מתכוון להזכיר לך את הכללים יותר- ברגע שאת נכנסת בדלת הזאת את עירומה"
אני לא מתאפקת "למה?" הוא מרים גבה ומחליט להתעלם מהחוצפה ולענות "כי ככה אני רוצה. אני רוצה שכל כולך תהיי חשופה למעני- גוף ונפש. על הנפש נתחיל לעבוד יותר ואת הגוף שלך אני אוהב לראות ולדעת שכל כולך שלי" אני משפילה מבט חצי נבוכה חצי מוחמאת.
"אני רוצה שתחזרי ללמוד" המבט שלי טס חזרה למעלה, פוגש במבט ההחלטי שלו.
"אני יודע שאמרת שלא היה לך כסף להמשיך ואני חושב שזה בזבוז. את ילדה מוכשרת ואת מתבזבזת בעבודה שאת לא אוהבת"
לפני שאני פוצה פה הוא ממשיך "אם תלמדי שני קורסים בערב תוכלי לחזור לאט לאט לשגרת לימודים וזה לא יקשה עליך מאד"
אני תוהה איך להסביר לו שהבעיה כבר מזמן היא לא הכסף אבל הוא קולט את המבט שלי.
"מה הבעיה ילדה?" "זה לא הכסף אדוני" אני אומרת בהיסוס "אני אוהבת למוד מאד אבל אין לי כבר את הסבלנות לזה. לשבת להשקיע בעבודות, ללמוד למבחנים, ללכת לקורסים בערב אחרי יום עבודה" אני משתתקת, לא נראה שהטיעונים שלי עושים עליו רושם .
"אל דאגה, בשביל זה אני פה" איכשהו זה לא ממש מרגיע אותי.
"אני אוודא שתגיעי לשיעורים, אני אקפיד על זה שתגישי עבודות בזמן ואני אתכונן איתך למבחנים. אני מורה קפדן ילדתי ואני מבטיח לך שיהיו לך תוצאות מצויינות"
לא נראה שיש מקום לדעתי בנושא אז אני שותקת.
"את לא מרוצה מזה" הוא ספק קובע ספק שואל.
"לא במיוחד" אני מודה.
"אני די בטוח שהמחשבה על הקפדנות שלי ועל העונשים שאת עלולה לקבל מוצאת חן בעינייך ילדתי"
אני מסמיקה אבל שותקת.
"תפששקי את הרגליים" הוא דורש פתאום.
אני על כסא מולו, הברכיים אסופות אל החזה, כמו שאני אוהבת. בלי ויכוח אני מרחיקה אותן זו מזו "יפה, שבי ככה שאוכל לראות"
אחר כך הוא שולף מתחת לערימת עיתוני השבת ידיעון קורסים "בואי נבחר לך שני קורסים, הסמסטר מתחיל עוד חודש ותספיקי עוד להרשם"
הוא מעלעל בו ומתחיל להציע לי קורסים, יודע היטב לכוון למה שידבר אלי- היסטוריה וספרות.
"יש כאן קורס על הכנסייה הקתולית" הוא אומר ולא מחמיץ את ניצוץ העניין שבמבטי "אני בטוח שתהני" הוא מקריא לי את הנושאים הנלמדים בקורס והעניין שלי גובר "יפה, זה אחד שבחרנו"
"כן אדוני" אני מהנהנת כמו ילדה טובה.
"ויש להם גם קורס על אנגליה הויקטוריאנית עם התמקדות בחיי נשים ובספרות"
אין ספק שהוא כבר מכיר אותי היטב.
"תוכלי ללמוד איך התנהלו חיי הנשים בתקופה הויקטוריאנית ואני אוכל לתת לך שיעורים מעשיים" הוא מגחך "הויקטוריאנים היו חובבי ענישה גופנית גדולים"
אני לא אומרת לו שאני יודעת...לא מספרת לו שהפנטזיות שלי התפתחו גם בעזרת רומנים ויקטוריאניים רבים...
"תכניסי אצבע אל בין הרגליים" שינוי הנושא שלו בצורה כל כך אגבית מבלבל אותי, לרגע אני רק נועצת בו מבט ואז אני שולחת לאט אצבע אל בין רגליי.
"את רטובה ילדתי?" הוא שואל, עדיין רגוע ושלו. "כן אדוני" אני עונה בשקט, לא מביטה בו
"תסתכלי אלי" אני מרימה את מבטי בצייתנות "המחשבה על הלימודים ועל העונשים שתקבלי ממני מגרה אותך" שוב הוא לא ממש שואל
"לכי להביא מחדר השינה את הפלאג הגדול בבקשה" אני קמה מיד והולכת עם הפלאג ושפורפרת ג'ל.
"תתכופפי ותניחי ידיים על ושב הכסא.
אני מתכופפת כמו שאמר.
הוא סוחט ג'ל מהשפורפרת ומכניס אצבע ומיד אחריה עוד אחת, משמן אותי היטב ומחדיר את הפלאג.
"עכשיו נתחיל להתכונן ברצינות ללימודים" הוא מכריז וקם "את תשבי בספריה שלי ותכתבי לי חיבור יפה ומושקע על הכנסייה הקתולית. תבחרי תחום ותתמקדי בו. אני אלך להכין לנו ארוחת צהריים ואחריה נעבור על החיבור שלך ילדתי וכדאי שהוא יהיה טוב"
אני קצת המומה אז אני פשוט הולכת אחריו בשקט, נכון שאני טובה בהיסטוריה ונכון שתמיד התעניינתי בתחום אבל חיבור?? עכשיו בלי הכנה?
בספריה הוא מניח על השולחן דפדפת ועטים. "בכתב יד בבקשה, אני רוצה שתכתבי עבודה כמו פעם...לפני המחשב"
המחשבה על ישיבה על הכסא עם הפלאג בתוכי לא עושה לי טוב.
"בעיה?" "לא אדוני" אני מתיישבת, מעקמת את האף מחוסר הנוחות.
"יופי. שבי זקופה בבקשה, כתב ברור. אני מצפה לראות חיבור בן ארבעה עמודים לפחות, מושקעים ומעוררי מחשבה"
אני שולחת אליו מבט מלא יאוש אבל הוא רק גוחן מנשק אותי על הראש ויוצא.
אני נאנחת ולוקחת עט, מזל שקראתי עשרות ספרים בנושא
לפני 12 שנים. 7 באוגוסט 2011 בשעה 15:12