פורסם לפני 3 ימים ב - 30 ביולי, 2011 בשעה 08:31
הדרך עוברת בדממה- הוא מרוכז בנהיגה, מבטו לא סוטה לרגע מהכביש ואני שקועה במחשבות, המון מחשבות מסתובבות לי בראש, נאבקות על תשומת ליבי. אני תוהה איך הוא הצליח לגרום לי להרגיש באמת כמו ילדה קטנה עכשיו, תוהה עד כמה הוא כועס ועד כמה הוא מתכוון להכאיב לי, תוהה איך זה שכל מה שאני ממש רוצה זה להניח את הראש על החזה שלו ולבקש סליחה ולדעת שהוא יסלח.
הוא נכנס לחניה , מוציא את כל השקיות, לא רוצה שאקח אפילו אחת, מורה לי בראשו ללכת לפניו.
הוא פותח את הדלת ומיד פונה אלי "לכי להוריד בגדים וחכי בחדר הקטן עד שאתפנה לטפל בעונש שלך" אני ממהרת לציית, הנימה הקרה שלו מפחידה אותי מאד.
אני מורידה את השמלה- מקפלת יפה כמו שהוא אוהב, מניחה את הסנדלים במקום ונעמדת באמצע החדר קפואה.
הזמן עובר לאט, דקה זולגת לתוך דקה, אני שומעת אותו מסתובב בדירה מסדר את הדברים שקנינו, נכנס ויוצא מחדר הספריה, מחפש דברים בחדר השינה.
הלב שלי דופק מהר יוצר ויותר עם כל דקה, אני פוסעת מצד לצד של החדר הקטן.
כשהוא קורא לי סופסוף הפחד מתובל בהקלה, לפחות נתחיל עם זה כבר.
הוא מחכה לי בספריה. שולחן העבודה הגדול פונה מניירת, במקום ניירת ערוכים עליו כל האביזרים הדרושים לדעתו לעונש, אני לא מספיקה לבחון אתם.
"תסתכלי אלי, ידיים מאחורי הגב" אני נעמדת מולו כמו שדרש.
"ילדתי ההתנהגות שלך היום דורשת עונש רציני" הוא פותח, הפרצוף שלו רגוע, נטול כעס "אני לא ארשה שתתחצפי אלי ואני לא מוכן שתתווכחי עם ההחלטות שלי. כשאת איתי את מצייתת לכל מה שאני אומר- ממה תלבשי ועד מה תאכלי. אני עומד להכאיב לך היום. אני רוצה שתבכי, אני רוצה שתתחנני לרחמים. אני רוצה שהסימנים של ההצלפה ישאירו את חותמם עליך כך שתזכרי תמיד מי מנהל פה את העיניינים"
אני נושכת שפתיים בדאגה, לא מנסה להוציא הגה.
"איזה מכשיר את הכי שונאת?" הוא שואל "החגורה אדוני" אני לוחשת
"למה?" "כי היא הכי כואבת" אני עונה שוב, הוא יודע את התשובה, החגורה גורמת לי להתחנן הכי מהר והיא מותירה סימנים רחבים ומכוערים במיוחד על העור הלבן שלי.
"כן החגורה" הוא מרוצה מהתשובה "אני אצליף בך בחגורה היום, הרבה"
הוא מפנה אותי לשולחן העבודה "תתכופפי ילדתי" אני מצייתת. השדיים שלי נמעכים כנגד המשטח המלוטש היטב.
"תפשקי את הרגליים...עוד" הוא לוקח מהשולחן את חפיסת הג'ינג'ר, שפתיו מתעקלות לחיוך רע כשהוא מבחין במבט המבוהל שלי.
"תהיי ילדה טובה ותפשקי את הלחיים בשבילי" הוא אומר בקול מלגלג.
הפנים שלי לוהטות ממבוכה אבל אני שולחת ידיים רועדות לאחור ומפשקת את לחיי הישבן בשבילו.
"זה הולך לשרוף ילדתי" הוא לובש כפפת גומי ומוציא קפסולה אחת.
"קחי אויר, הולך להיות לך חם מאד" הוא דוחף את הקפסולה פנימה בתנועה חלקה
הצריבה מתחילה כמעט מיד. הוא משאיר את האצבע בתוכי כמה שניות, מוודא שהג'ינג'ר מתחיל לימס ולהתפשט.
תוך שלושים שניות זה מרגיש כאילו מישהו הבעיר מדורה קטנה בתוכי. אני נושמת אויר בלגימות גדולות, כפות הרגליים בוטשות בשטיח בניסיון כושל להקל על הבעירה.
הוא מוציא את האצבע ומכניס את הפלאג הגדול, המכאיב, שהוא מחבב במיוחד.
אני מנסה לא להוציא מילה, יודעת שזה חסר טעם.
"שורף ילדתי?" הקול שלו סמוך לאוזן שלי "כן אדוני" הקול שלי חנוק.
"טוב מאד. תעמדי" אני נעמדת, מתפתלת בחוסר נוחות מהצריבה של הג'ינג'ר בתוכי"
הוא פותח את אבזם החגורה ושולף אותה באיטיות מהמכנסיים.
השפה שלי רועדת והוא מחייך פתאום "ילדה חמודה" הקול שלו אוהב וזה מקשה עלי עוד יותר.
הוא מלפף את החגורה סביב כף היד, מוודא שהאבזם אחוז בידו ולא יפגע בי בטעות.
"אני רוצה השאיר כמה סימנים מקדימה" הוא מודיע "תשכבי על השולחן, על הגב"
אני נשכבת על הגב. למעט הצלפה אחת על השדיים שלי להראות לי איך זה מרגיש הוא מעולם לא הצליף בי כאן.
תפשקי רגליים, ידיים מעל הראש.
הוא נעמד לצידי "אני לא עומד להצליף בך הרבה כאן, רק להשאיר כמה סימנים כואבים" ממש מנחם...
הוא מניף את ידו והחגורה יורדת במהירות ונוחתת לרוחב הירכיים שלי. אני צועקת, אין לי שליטה על זה.
פס אדום לוהט צובע מיד את הירכיים שלי והמקום מתעורר לחיים ופועם בכאב.
אני המומה מדי בשביל דמעות.
הוא זז, נעמד יותר קרוב לראש שלי "תבליטי את השדיים" אני מצייתת באופן אוטומטי .
עוד הנפה של היד ורשף חדש של כאב בוער לרוחב השדיים שלי. הנשימה שלי נעתקת לרגע.
"אל תזוזי" הוא נוהם, אפילו לא שמתי לב שהתקפלתי. אני חוזרת לתנוחה והוא מצליף שוב על הירכיים.
עכשיו כבר יש דמעות, רותחות, גולשות במורד הלחיים שלי. שורף לי מבפנים וכואב לי בירכיים ובשדיים.
"תסותבבי ילדי. זמן להעניש את הישבן שלך, את יודעת שזה החלק החביב עליי"
אני נאנקת כשהשדיים שלי והירכיים באים במגע עם השולחן- זה כל כך כואב.
אני שוכבת על הבטן, רועדת מכאב ומפחד. הוא מוציא את הפלאג, שלא יפריע לו להנחית את החגורה.
הוא נעמד לצידי "למה את נענשת?" אני שולחת אליו מבט אומלל, הוא רציני...
"כי הייתי ילדה רעה אדוני"
"מה עשית ילדתי?" הוא לא מוותר
"התחצפתי אליך אדוני ואחר כך סירבתי לעשות מה שאמרת"
"ומה קורה לילדות קטנות שמתנהגות לא יפה?" "הן נענשות אדוני"
הוא מניף את החגורה ומתחיל להצליף. בהתחלה אני מנסה לספור בלב, לדעת כמה הצלפות ספגתי, אבל מהר מאד כל מילימטר בישבן ובאחורי הירכיים שלי כואב ואני מאבדת ספירה ומתפתלת מצד לצד. הכאב בחוץ רק מדגיש את הבעירה של הג'ינג'ר בתוכי.
אני מתייפחת, מנסה בכל הכח לא להתחנן.
איבדתי את הספירה בשישים הצלפות והוא עוד ממשיך.
"אדוני בבקשה" אני מצליחה לפלוט בסוף מבעד ליבבות "בבקשה תן לי הפסקה"
ההצלפה נפסקת "הפסקה קטנה...אני מוכן לזה. קומי" אני קמה במאמץ. רועדת ודומעת. הוא בוחן אותי בחיוך.
"כמה אני אוהב לטפל בך ילדתי" הוא מוביל אותי לפינה "תעמדי פה קצת ותהרהרי בהתנהגות שלך. ידיים מאחורי העורף" הוא מתיישב בכורסא הגדולה שלו, מביט בי כל הזמן.
אני מצליחה להשתלט על הדמעות ומתרכזת בלנשום ולהרגע. הגוף שלי כואב מלמעלה עד למטה.
אחרי רבע שעה הוא קורא לי. אני נעמדת מולו, כולי חרטה ואומללות.
"כואב קטנה שלי?" "כן אדוני" דמעות טריות מציפות את עיניי.
"יופי, עוד לא סיימנו, זאת רק הפסקה" הוא מבחין בכף היד שלי שמשפשפת את הישבן הדואב "לא לגעת" הוא אומר ושולף מהכיס מטפחת
"תסתובבי" הוא קושר את הידיים שלי זו לזו מאחורי הגב ופונה להוריד את הבגדים של עצמו.
לרגע אני מתמלאת תקווה- אולי בכל החליט לוותר על המשך הצלפה?
הוא חוזר לשבת בכורסא, הזין שלו עומד,פועם.
"על הברכיים" הוא מצווה ואני מצייתת מהר למרות הכאב. מכניסה אותו לפי באהבה.
הוא מלטף את השיער שלי בהתחלה ואחר כך תופס אותו בכח, מכאיב.
רגע לפני שהוא גומר הוא עוצר, מפגין שליטה עצמית שמדהימה אותי תמיד.
"קומי" הקול שלו צרוד משהו "תחזרי לשולחן, תתכופפי, זמן להמשיך"
אין לי ברירה אני עושה כדבריו וההצלפה מתחדשת. הפעם אני בוכה כבר מההתחלה. הוא מצליף מהר יותר ויותר.
כשאני מפסיקה לצעוק ולבעוט ומגיעה לשלב שבו הראש שלי פשוט מונח על השולחן בהשלמה, בהתייפחות שקטה אז הוא מפסיק.
הוא מתנשם בכבדות "בואי נלך לשטוף אותך ילדתי, ננקה את הג'ינג'ר כדי שאוכל לזיין אותך חזק"
אני לא מוחה, הוא תומך בי בדרך לאמבטיה- כולי כואבת, שורפת, מלאת סימנים.
וכל מה שאני רוצה זה להשליך את עצמי לרגליו ולומר לו עד כמה אני אוהבת אותו.
לפני 12 שנים. 8 באוגוסט 2011 בשעה 13:42
