פורסם לפני 4 ימים ב - 29 ביולי, 2011 בשעה 11:24
הוא נוסע בנחת, מתלבט עם עצמו איזו מסעדה לבחור. נוסע הרבה זמן.
הוא לא אמר שאני יכולה לסדר את השמלה אז אני עדיין ברגליים מפושקות ובשמלה מורמת.
"את ילדה טובה בסך הכל" הוא אומר פתאום כאילו ממשיך שיחה שרק הרגע הפסקנו "אבל יש עוד כמה דברים שאת חייבת ללמוד"
אני מרכינה ראש מול הטון הנוזף "אני מצטערת אדוני" דמעות מציפות את עיניי, אני שונאת להרגיש שאכזבתי אותו.
הוא בוחן אותי, מבחין בדמעה נתלית על ריס "אל תדאגי, אני אוהב ללמד אותך ילדתי ומה שלא נכנס בקלות דרך הראש...נכנס דרך הישבן"
הוא מחנה את הרכב ליד שפת הים ובוחר מסעדה ממש על שפת המים.
כהרגלו הוא מזמין עבורי בלי להתייעץ- הפעם אני מוחה, אני לא סובלת דגים.
"זה בריא" הוא מבטל את דבריי ומרים גבה למראה הפרצוף שלי "ואל תעשי לי פרצופים ילדה, את שוכחת שעדיין לא קיבלת את העונש שלך" המלצר נועץ בי מבט סקרן ונעלם לדרכו.
אני נועצת בו מבט, קשה לפספס את הרוגז שלי.
"בעיה ילדתי?" הוא שואל בנימה משועשעת
אני שוקלת איך לנסח את דבריי "אני יכולה לבחור בעצמי מה לאכול" אני מנסה לשמור על טון מנומס.
"את יכולה בדרך כלל" הוא מסכים "לא כאשר את איתי"
"אני לא אוכל את זה" אני מודיעה לו בנחישות שאני לא באמת מרגישה
"מה עשו ההורים שלך שסירבת לאכול משהו?" הוא מפתיע אותי בשאלה לא צפויה
"ויתרו. הם ידעו שאין שום טעם לנסות להכריח אותי"
"את רואה- זה מקור הבעיה ילדתי, אסור לעולם לוותר לילדות קטנות" הוא אומר ברצינות תהומית.
האוכל מגיע, ריח הדגים מעלה בי בחילה.
הוא מתחיל לאכול, אני נשענת לאחור בידיים שלובות.
"תאכלי ילדה, את יודעת שתפסידי במאבק הזה ורק תחמירי את העונש שלך"
אני מתעלמת. הוא מקרב את הצלחת אלי "תנסי אולי תאהבי" הוא אומר בנימה פחות קשה
אני הודפת אותה ברוגז, פוגעת בכוס שנופלת על הרצפה ומתנפצת לרסיסים"
"זהו" הוא קם ממקומו בתנועה חדה ושולף אותי מהכסא, מצעיד אותי פנימה אל תוך הקרירות של המסעדה, פונה לאחד המלצרים
"יש פה מקום שבו אוכל לנהל עם הגברת שיחה פרטית?" כולם נועצים בנו מבטים.
"פה" מגמגם המלצר לעבר משרד המנהל.
הוא גורר אותי אחריו, אני די המומה.
הוא נכנס וטורק את הדלת, מושך כסא ומתיישב, מטיל אותי על ברכיו.
"אדוני" אני מוצאת את הקול שלי אבל הוא משתיק אותי בחבטה הגונה.
"את לא תתמרדי נגדי ילדתי, כשאת איתי אני ורק אני מחליט מה טוב לך ומה תעשי ואני לא אסכים להצגות ממך"
הוא חובט במרץ, מחלק מנה שווה לשתי הלחיים.
זה לא מרגיש כמו הצלפה מהנה שמובילה לזיון חזק, זה מרגיש כמו ילדה קטנה ורעה שנענשת...דמעות עלבון מציפות את עיניי.
הוא מניף את השמלה ומגביר את העוצמה על העור החשוף.
"כשאת איתי את אוכלת מה שאני אומר, לובשת מה שאני אומר ומתנהגת בנימוס כראוי לילדה מחונכת. זה ברור?"
"כן אדוני" אני מתייפחת, הקירות דקים, אין ספק שמה שמתרחש פה נשמע בתוך המסעדה.
הוא משתתק, מתרכז בחבטות. כל אחת מהן נוחתת בצליל מהדהד.
הוא משקיע עשר דקות בחבטות, הישבן שלי כואב מחדש,העיניים שלי אדומות מדמעות והוא מפסיק.
"עכשיו ניגש בחזרה ונסיים מלאכול יפה. מובן?" "כן אדוני" אני עונה בקול קטן.
"יפה והעונש שלך לערב זה החמיר עכשיו, אני לא ארשה לך לגמור- בכלל"
אני מרכינה שוב את הראש, מנסה לשפשף את הישבן הדואב שלי אבל הוא שוב תופס בזרוע שלי ומוביל אותי החוצה.
במסעדה שוררת דממה שמופרת ברגע שאנחנו מופיעים.
מעולם לא הרגשתי נבוכה יותר ועדיין כל מה שאני רוצה זה להיות שוב על הברכיים שלו ולדעת שהוא מחליט.
כל ביס מעלה לי דמעות טריות, זה לוקח נצח אבל בסוף הצלחת נקיה והוא מהנהן לאישור.
"עכשיו ניסע הביתה ילדתי, יש לנו חשבון לסגור"
לפני 12 שנים. 8 באוגוסט 2011 בשעה 13:43