פורסם לפני 11 ימים ב - 22 ביולי, 2011 בשעה 11:48
הוא פונה למסדרון לפתוח את הדלת ואז מבחין שאני קפואה במקום. הלב שלי פועם במהירות מטורפת.
הוא חוזר ואוסף אותי לחיבוק "ילדה את יודעת שאני דואג לך נכון?" אני מהנהנת בהיסוס.
"אם משהו יהיה יותר מדי בשבילך אני יעצור את זה" זו אמירה כל כך לא צפויה מצידו שאני מביטה בו נדהמת והוא מחייך
"זה כמובן יעלה לך בהמשך ילדתי- ככה זה בחיים לכל דבר יש מחיר"
הפעמון מצלצל שוב והוא מוביל אותי, ידו חובקת את כתפי.
הוא פותח את הדלת בזמן שאני מתכווצת מאחוריו מנסה לדחות את הרגע שבו גברים זרים יראו אותי בתלבושת הזאת.
שלושה גברים, כולם פחות או יותר בגילו, כולם נראים מכובדים, רציניים. הם לא נראים נרגשים במיוחד למראי, כנראה כבר היו בסרט הזה
אבל הם נועצים בי מבטים.
"תגידי שלום ילדה" הקול שלו מבודח, אני ממלמלת שלום קטן ונבוך.
הוא מוביל אותם לחדר האוכל.
הארוחה עוברת די בשלווה, אני מוזגת יין ועומדת בשקט ליד הכסא שלו כמו שביקש, בגב זקוף בידיים מאחורי הראש.
אני כמעט מתחילה להרגע וחבל שכך.
השולחן מפונה והוא מזמין אותם לעבור לסלון לסיגרים ואלכוהול- כמה אנגלי ומיושן ואז...אז מגיע תורי.
הם מתיישבים להם כולם בנוחות, אני נותרת לעמוד. הם רוצים לדעת פרטים והוא חולק איתם בשפע.
אם כל משפט שלו אני נעשית אורודה יותר ויותר, מבטי נעוץ ברצפה.
"גשי לפה" אומר אחד הגברים, אני נושכת שפתיים וניגשת אליו. הוא בוחן אותי ביסודויות מלמעלה למטה בחיוך מרוצה.
"מותר לגעת?" הוא שואל בנימוס שלא מופנה אלי אלא לאדוני.
"מותר הכל חוץ מלזיין אותה...זאת זכותי הבלעדית"
"שבי" הוא אומר ואני מתיישבת על ברכיו. ידו מלטפת את לחיי "אז ילדונת, את נהנית ללמוד ולהתחנך? נהנית להיות ילדה שוב"
"כן" אני מודה.
"תורידי את אלה" הוא מורה על המדבקות שמסתירות את הפטמות שלי, אני שולחת מבט שואל אל אדוני והוא מהנהן.
אני מסירה אותן בעדינות.
"שדיים קטנים וחמודים" הוא מציין וחופן אחד מהם. אני מתכווצת בתוכי, אני לא רוצה את המגע שלו אבל אז הוא מועך בחוזקה, צובט את הפטמה והיא מתקשה מיד בלי קשר למחשבות שלי.
הוא צובט גם את הפטמה השניה "אז מה, את אוהבת שהאדון שלך מעניש אותך?" "כן"
"את אוהבת שמכניסים לך דברים לישבן קטנה?" הוא שואל, המבטים של כולם נעוצים בי, אני רוצה לברוח.
"לא!" אני אומרת בתקיפות
"ילדתי, את יודעת שזה שקר" אדוני אומר בנחת מהכורסא שלו "ואני לא מוכן לקבל שקרים מילדות קטנות"
יש רגע של שקט מוחלט "אני חושב שאת צריכה לקבל עונש" הוא פוסק "תגשי לחדר שלי ותביאי מהארון את קופסת העץ שמונחת על המדף השני"
אני קמה ברגליים רועדות והולכת לחדר לאט לאט. אני לוקחת את הקופסה וחוזרת לסלון. השולחן הוסט הצידה, הכורסאות קרובות יותר זו לזו
אני מושיטה לו את הקופסא.
"אז איזה עונש ראוי לך?" הוא שואל כאילו מתלבט אבל אני יודעת שהוא רק משתעשע.
הקופסא נפתחת- יש בתוכה אוסף נאה של צעצועים.
"שים לה מצבטים" מציע אחד מחבריו "אני אוהב פטמות אדומות נפוחות, זה יהלום לה"
הוא מקבל את ההצעה- מחבר לכל פטמה מצבט, הם גדולים יותר, כבדים יותר מאלה שקנינו בלונדון, הם מכאיבים מיד.
"ועכשיו פלאג" הוא קובע ומוציא מהקופסא פלאג גדול במיוחד "אל הברכיים שלי ילדתי" אני מצייתת בשתיקה, נשכבת על ברכיו.
המצבטים מושכים ונושכים את הבשר העדין.
הוא שופך ג'ל בכמות נדיבה, משמן היטב, מחדיר אצבע עד הסוף לישבן שלי. הוא מוציא אותה ודוחף את הפלאג, הוא עצום ואני נאנקת.
"שקט ילדתי בלי תלונות, זה מה שקורה לילדות קטנות שלא אומרות את האמת"
הפלאג כולו בפנים ממלא אותי בחוסר נוחות, אני עדיין על הברכיים שלו, ידו מלטפת את הישבן שלי כמה שניות ואז חובטת בעוצמה "קומי ילדתי ותתנצלי על השקר שאמרת"
אני קמה ניגשת לחבר שלו "אני מתנצלת שלא אמרתי את האמת" אני אומרת בקול הילדה הקטנה המנומס ביותר שלי, הוא מביט בי , שולח יד ופותח את הרוכסן "רדי על הברכיים" הוא אומר ואני יורדת.
הזין שלו לא גדול ויפה כמו של אדוני ודמעות נוטפות על לחיי כשאני מכניסה אותו לפה.
הוא מסיר את המצבטים ומשחק עם הפטמות הכואבות שלי.
הוא גומר במהירות ולא בפה שלי- אדוני אומר לו שאי אפשר לגמור בפה שלי והלב שלי מתמלא אהבה אליו.
"עכשיו אני רוצה להצליף בה" אומר חבר אחר
"בשמחה" אדוני אומר "במה? יש שוט, מקל, סרגל, מברשת שיער, רק תבחר"
"אני רוצה אותה על הברכיים שלי, אין כמו חבטות עם היד...כל כך אינטימי" החבר מגחך
"אני אבחר במברשת" אומר הבחור השני
"אני בסרגל" בוחר השלישי
"יפה ואני אשלים את המלאכה עם המקל" מחליט אדוני "ואת ילדתי תתנהגי יפה ותספרי עבורנו"
לפני 12 שנים. 8 באוגוסט 2011 בשעה 13:46