אנחנו נוסעים שעות, או לפחות ככה זה מרגיש. הוא לא מוציא מילה מהפה, רק מאזין למוזיקה. מתישהו אני מזהה שזה פנטום האופרה וזה מוסיף לתחושת הפחד שלי.
בסוף הוא מאט ועוצר, מדומם את המנוע ויוצא. אני נדרכת, מה שזה לא יהיה שהוא מתכנן- זה עומד לקרות בקרוב.
הדלת נפתחת והוא אוחז בי. הידיים שלי כמעט רדומות לגמרי, אני לא רואה כלום והפטמות שלי בוערות מכאב.
אויר קריר מלטף אותי, ריח רענן מלוח- אנחנו ליד הים?
הוא מצעיד אותי, מכוון כך שלא אמעד ולא אקבל מכה ובלב הפחד שלי נוצצת מחשבה קטנה וזהובה שהנה, באמת אכפת לו ממני גם כשהוא כועס עלי כל כך.
צרור מפתחות משקשק ודלת נפתחת. "תיזהרי במדרגות" הוא אומר ואנחנו יורדים לאט. אני סופרת עשרים מדרגות ותוהה למי אכפת בכלל כמה מדרגות יש שם...
עוד דלת נפתחת ורצפת השיש מתחלפת בשטיח עבה שהרגליים שלי שוקעות בו.
הוא עוזב אותי בפתאומיות ואני קופאת, לא בטוחה מה לעשות, למה לצפות.
הוא מסתובב בחדר, צעדיו נבלעים בשטיח ורק קול נשימותיו מסגיר את נוכחותו.
"אדוני בבקשה הידיים שלי רדומות לגמרי" אני לוחשת ולהפתעתי הוא ניגש ומתיר את הקשירה.
"על הברכיים" הוא מתיז ואני צונחת מיד.
הוא מסיר את המצבטים ואני נאבקת בדחף לשפשף, להזרים את הדם, להקל על הכאב.
משתררת דממה. דממה ארוכה, מכבידה,רווית מתח.
הוא איפשהו סמוך אלי, מחכה למשהו, בוחן אותי אני בטוחה.
"אני מצטערת"אני מנסה
"הידיים שלך בסדר?" הוא קוטע אותי.
"כן אדוני" "על הרגליים" ואני נעמדת.
"תרימי את הידיים מעל לראש" אני מצייתת מיד. הוא שוב קושר את מפרקי הידיים שלי זה לזה ואז מחבר אותם למשהו לפי המשיכה וההידוק.
הוא זז לרגע ואז נעמד לפני, קרוב כל כך שבא לי להניח ראש על החזה שלו ולהתחנן לסליחה.
"אל תזוזי" הוא אומר ומשהו קר מתכתי נוגע לי בעור, אני מבינה מה זה רק שאני שומעת את הבד נפרם- הוא גוזר את השמלה שלי.
גוזר בתנועות חדות עד שהיא פשוט נופלת ממני.
הוא שוב מאחורי, מפשק את הישבן שלי ומחדיר פנימה פלאג גדול, בלי ג'ל, בלי הכנה, רק תנועה אחת אלימה.
אחר כך הוא זז.
"עכשיו את רשאית לענות על השאלות שלי" הקול שלו קר ומגיע ממש ממולי אבל נמוך יותר. אני בטוחה שהוא יושב מולי כועס אבל שולט בעצמו כהרגלו, בוחן אותי.
אני מרגישה פגיעה, יותר משהרגשתי כבר זמן רב, קשורה, עיניים מכוסות, הפלאג מכאיב לי, אין לי שמץ של רעיון היכן אנחנו.
"למה הרגשת צורך לשקר לי?" הוא יורה פתאום
מיליון חשבות חולפות לי בראש בשניה "חשבתי שתכעס אם אומר לך שאני רוצה להפגש עם חברים במקום לבלות את הערב איתך אז חשבתי שיהיה קל יותר לומר שקבענו מראש"
שוב משתררת דממה ומשהו אומר לי שהתשובה הייתה שגויה.
"סליחה?" הוא אומר בסוף "שיקרת לי פעמיים!?" זיעה קרה זולגת בין השכמות שלי "אדוני?" אני מגמגמת אבודה
"ידעתי ששיקרת לי כשאמרת שאת נפגשת עם חברה ובעצם יצאת עם גבר אחר ועכשיו את אומרת ששיקרת לי עוד לפני זה, הבנתי נכון?"
אני מובסת "כן אדוני"
"למה?" "כי הייתי חייבת לדבר עם מישהו,עוצמת הרגשות שלי אליך, אלינו, הדהימה אותי, רציתי לפרוק מהלב עם מישהו שיראה את הדברים מהצד" הקול שלי מתחנן, מפציר בו להאמין שלא התכוונתי לרע.
"ולא חשבת לבטוח בי שאבין אם רק תאמרי לי את האמת?" אין לי מה לענות על זה.
"ומי זה היה? אותו גבר שלמענו שווה לשקר לי פעמיים"
"החבר לשעבר שלי" הקול שלי כמעט ולא נשמע ובכל זאת מוציא אותו משלוותו, הוא קם ממקומו בקפיצה
"החבר שלך" לא ברור אם הוא שואל או אומר
"כן אדוני, הוא חבר טוב שלי, הכי טוב למען האמת"
"ולא חשבת לרגע להזכיר את זה באוזניי?"
"חשבתי שתכעס" אני מנסה להצטדק, יודעת שעשיתי טעות איומה.
"טעית. טעית בי וטעית בראיה שלך את הקשר ביננו" הקול שלו קר ודמעות ממלאות את עיניי.
"ובנוסף הפרת שניים מהכללים שלי- חזרת הרבה אחרי השעה שקבעתי והלכת עם מכנסיים"
הוא שוב מתקרב אלי, נצמד אלי לכל אורכו, יד אחת שלו מתחפרת בשיער שלי ומושכת את ראשי לאחור.
"התנהגת כמו ילדה קטנה" הקול שלו נמוך, מהפנט "שיקרת, הפרת כללים ,מעלת באמון שלי ואת תצטרכי להיענש בהתאם"
המשפט הזה גורם לי לפרפרים של התרגשות ואימה בו זמנית.
"התנהגת כמו ילדה קטנה ועכשיו אני אתייחס אליך בהתאם, כמו אל ילדה שצריך לחנך מההתחלה, שתדע להבחין בין טוב לרע.
את תבקשי ממני רשות לכל דבר שתרצי לעשות, לא משנה כמה קטן ומטופש, את תעשי כל מה שאומר לך בלי להביע דעה, כמו שראוי לילדות קטנות, את תקבלי מכות-והרבה, אין כמו כאב ומבוכה כדי להחזיר ילדות למסגרת והכי חשוב ילדתי, אני לא אזיין אותך בכלל. אני אשתמש בך, אני אכאיב לך, אני אתגרה בך אבל אני לא אזיין אותך ולא ארשה לך בכלל לגעת בעצמך...ילדות קטנות וטובות פשוט לא עושות זה" לאורך כל הנאום היד שלו מקבעת את הראש שלי ואצבעות היד השניה משרטות עיגולים לאורך גופי- קצת שורטות וקצת מלטפות.
"וכל זה ילדתי יתרחש בשבוע הקרוב- שבוע שלם של עונש קטנתי"
"העבודה שלי" אני מגמגמת מסוחררת ממחשבות, מתחושות סותרות.
"אני אטפל בזה" הוא אומר ומסיר את הבד שמכסה את עיניי.
אני מביטה בחדר שסביבי נדהמת
לפני 12 שנים. 17 באוגוסט 2011 בשעה 15:19