אני מצליחה להוציא מהראש את המחשבות על מה יקרה אחר כך. לוקחת את המחברת ועט ונשכבת על השטיח, אף פעם לא אהבתי לכתוב עבודות בצורה מסודרת על שולחן.
אני מתרכזת בשבת הקודמת, במערבולת התחושות שהציפה אותי אחרי שהוא נעדר לשבועיים ואז חזר והיה איתי פתאום כל כך הרבה
איך פתאום הכל היה לי יותר מדי במיוחד אחרי שלחש את מה שלחש לתוך השיער שלי שניה לפני שנרדמתי.
איך הייתי חייבת לבלות קצת זמן עם מישהו אחר, לשתף מישהו בדבר המדהים הזה שקרה לי.
איך חששתי מתגובתו אם יידע שבן זוגי לשעבר הוא גם חברי הקרוב ביותר.
היד שלי טסה על פני הדפים, שורה אחרי שורה נכתבת בצורה מסודרת, בכתב יפה, העמודים מתמלאים.
כשאני מסיימת היד שלי כואבת אבל הראש שלי מרגיש מאורגן יותר ונדמה לי שעשיתי עבודה טובה.
המבט שלי גולש שוב לחצי השני של החדר ויצר הסקרנות משתלט עלי. אני קמה וניגשת לאט, לא בטוחה אם אני רוצה או צריכה להיות שם.
לא ברור לי אם זה הדמיון שלי או לא אבל החלק הזה של החדר מרגיש חשוך יותר, מעיק יותר.
היד שלי מלטפת את שורת המכשירים התלויים על הקיר- סרגל עץ, מברשת, שוט רכיבה וקיין ארוך מעץ כהה.
אני שולחת יד למגירות הצמודות למיטת הרופא כשקול הדלת הנפתחת מקפיץ אותי.
אני פונה אל הדלת כשסומק של אשמה מתפשט על לחיי, הוא עומד בפתח ומביט בי "מחטטת ילדתי?" אני לא מגיבה, רק משפלה את מבטי במבוכה , הוא פוסע אל מרכז החדר ונעצר" בואי אלי" אני ניתקת ממקומי וממהרת אליו, מבטו נעוץ במחברת והעט שעל השטיח
"תרימי את הדברים. סיימת את המשימה שלך?" "כן אדוני" "שימי את העט במקום ותני לי את המחברת"
אני מצייתת מיד. הוא אוחז במחברת בלי לפתוח אותה "תורידי את הכותונת" אני מורידה
"עכשיו אני אקרא את החיבור שלך ילדתי בזמן שאת תעמדי בפינה ותמתיני כמו ילדה מנומסת שאתפנה"
אני ניגשת לפינה,הלב שלי מאיץ את פעימותיו. "ידיים על העורף" אני נעמדת כמו שציווה.
שקט לא טבעי משתרר בזמן שהוא קורא, אפילו הנשימות שלי נשמעות לי רועשות מדי.
לוקח לו נצח לקרוא, עם כל שניה שחולפת אני נדרכת עוד יותר, העור שלי מעקצץ בציפיה לדבר לא ידוע.
"חיבור לא רע" הקול שלו סמוך לאוזני, איך הוא הצליח להתקרב ככה בלי שארגיש?
"אפילו די טוב ילדתי. גשי למיטה" אני מסתובבת מהפינה שלי, נעמדת צמוד למיטה.
"עכשיו קטנה שלי אנחנו נדבר על החיבור שלך ומה שהבנת מהתרגיל הזה בזמן שנטפל בצד ה...פיזי יותר של העונש שלך."
הוא מרים את מד החום ממקומו ןמבזיק אלי חיוך זדוני, אני מסמיקה שוב.
הוא מוציא מהמגירות צנצנת קטנה "יודעת מה זה?" אני מטלטלת את ראשי לשלילה
"משחת קמפור. משתמשים בה כדי לחמם שרירים כואבים, היא שורפת...מאד" הוא פותח אותה ונועץ את מד החום במרכזה.
"על המיטה ילדתי, על הבטן"
"אדוני בבקשה" הוא יודע עד כמה אני שונאת את ההשפלה הקטנה הזו.
"בלי ויכוחים ילדתי וברגע זה" הטון שלו מבהיר שמילה נוספת תחמיר את המצב.
אני נשכבת על המיטה, מוחה בזעם דמעה שהעזה לגלוש על הלחי.
הוא לא מחכה, מפשק מיד ביד את את שתי הלחיים ומכניס את מד החום בתנועה חלקה. תוך רגע משחת הקמפור מתחילה לפעול
"אוי, זה שורף!!!" אני אפילו לו שמה לב לנימה היללנית שבקולי, לכמה ילדותי הוא נשמע
"זאת המטרה בדיוק. עכשיו בזמן שאנחנו מחכים ספרי לי ילדתי איך הרגשת כשכתבת"
אני מתקשה להתרכז, הבעירה בתוכי רק מתגברת ואני מתפתלת בחוסר אונים, מנסה למצוא הקלה
"אני ממתין" אני מנסה לשלוט בעצמי ולהתרכז.
"הרגשתי, הרגשתי הקלה אדוני" אני אומרת בסוף "זה סידר לי את המחשבות וגרם לי להרגיש טוב יותר, רגוע יותר"
הוא משחק עם מד החום, מגביר עוד את הבעירה "מה עוד?"
"הבנתי אדוני שהייתי צריכה לתת בך אמון ולומר לך את האמת"
"כי?" "כי קודם כל כך נוהגים בקשר וכי אתה יודע הכי טוב מה נכון עבורי"
הוא צוחק ומוציא את המדחום- זה לא מקל בכלל על הצריבה העזה.
"תשארי ככה" הוא מוריד מהקיר את סרגל העץ " 40 הצלפות בגלל שלבשת מכנסיים במקום שמלה. תספרי"
הוא נעמד לצד המיטה ומניף יד.
המכה נוחתת על אחורי הירכיים ולא על הישבן ואניבועטת במזרן ונזכרת לספר רק ברגע האחרון "אחת אדוני"
הוא לא מתעכב, לא מרצה הרצאות, לא דן יותר בחיבור רק מתרכז בלהצליף.
הכאב מתפשט בגלים, מלבה את הבעירה שבתוכי. אני משתנקת עם כל מכה, סופרת ודומעת, משתדלת לא לבקש רחמים.
"ארבעים אדוני"
הוא נותן לי כמה רגעים לנשום, להכיל את הכאב, מלטף את שיערי ברוך שגורם לי לדמוע מחדש.
לפני 12 שנים. 24 באוגוסט 2011 בשעה 15:32
