אז ככה, לפני שקיבלתי התמוטטות עצבים קלה בעבודה הייתי עסוקה רוב היום במחשבות על אליס.
אליס היא הגיבורה האהובה עלי- לא אליס של דיסני, בלונדינית תכולת עיניים עם מותניים דקיקות, אליס האמיתית מהספר
וחשבתי שוב על כל האגדות הקלסיות והעיבודים הנוראיים שלהן לסרטי דיסני...
יש ארבעה טיפוסים בסיסיים בכל האגדות האלה...
האמא בתפקיד השליטה הבלתי מעורערת- אז נכון בדרך כלל זו אם חורגת כמו שלגיה, כמו סינדרלה כמו עמי ותמי- אשה רעה, אכזרית, נצלנית, שרודה בעולם ובילדיה החורגים וכל מטרתה לקדם את עצמה וכמובן שיצייתו ציות מוחלט לכל גחמה שלה
אפילו אמא של כיפה אדומה- אם אציתי וכביכול אוהבת שולחת את בתה הצעירה לשוטט ביער האפל לבדה, אז יופי הזהרת אותה מהזאב אבל שלחת אותה ליער לבושה בצבע בוהק ומזמין...אמא למופת
האב בתפקיד סמרטוט הרצפה הפסיבי- הוא בדרך כלל מופיע למשך שניים וחצי משפטים וגם אז רק כדי להסביר שהוא התאלמן ולא היה מסוגל להתמודד לבדו עם העולם (הלב נכמר ממש) ולכן נשא לאישה את הגברת הראשונה שהבטיחה לנהל את חייו מרגע זה והלאה.
דמות האב לנצח תהיה כזו של חדל אישים המניח לעולם להתעמר בבנותיו וגם במקרה שהוא לא מתחתן עם אם חורגת מרושעת הוא מוצא דרך להקריב את בתו לקרבן כדי לשפר את חייו- למשל אביה של בל ביפה והחיה או הטוחן בעוץ לי גוץ לי
הבן בתפקיד יורש העצר המושלם-אין הרבה גיבורים בנים באגדות אבל כשהם מופיעים הם לעולם לא יוקרבו כמו הבנות, ההורים תמיד יעשו הכל כדי להציל אותם מהטמטום של עצמם וראו לדוגמא את פינוקיו וג'פטו (גבר מזדקן עם בובת עץ...נו באמת) או אפילו את מופאסה, הדמות הכי מלכותית של דיסני, מקריב את חייו למען סימבה, יורש העצר.
והבת? הבת היא לנצח הדמות שקל להקריב- היא תמיד יפה- כי מי רוצה לראות קורבן מכוער זה חסר טעם... היא תמיד חיננית, מנומסת, מוכנה להקריב עצמה למען המשפחה.
כיפה אדומה הקטנה שעושה הכל כדי לרצות את אמה ואת סבתה החולה
סינדרלה שכל מה שהיא רוצה זה ללכת לנשף ולהכיר את הנסיך המושלם (שסיש לו פוט פטיש רציני לדעתי)
בל המקסימה שהולכת בגבורה לגור בארמונו של החיה
שילגיה שמתעלה על כולן בהקרבה עצמית- גברת את נסיכה לכל הרוחות, מה יש לך לנקות ולסדר אחרי שבעה גמדים???
ונכון שלכולן יש סוף טוב, אז מה? אף לא אחת מהן חכמה במיוחד, אף לא אחת מהן רוקעת ברגלה הנסיכותית הקטנה וזועקת- עד כאן אנשים
אבל אליס...אליס יקירתי...
רק גאון עם בעיות זהות חמורות כמו לואיס קרול היה יכול לכתוב ספר מופלא כמו אליס.
אליס היא לא ילדה שתשב ותניח לעולם להחליט...היא סקרנית, היא חוקרת, היא לא נרתעת ממבטים מזועזעים.
היא לא מנומסת, מתווכחת, היא יודעת מה נכון ומה שגוי
היא ההיפך המוחלט של כל גיבורות הספרות שנכתבו לפניה...
אין לי שורה תחתונה מבריקה או מסקנה חדשה ומרהיבה...סתם קראתי שוב את אליס והתמוגגתי
אין אף אחת שתשווה לה
לפני 12 שנים. 27 באוגוסט 2011 בשעה 13:14
