שאר השבוע חולף במהירות. הוא שומר בעקביות על השגרה שהתווה ביום הראשון ואני מוצאת את עצמי חושפת בפניו יותר ויותר מהנפש שלי.
היקום שלי הצטמק לחדר הזה ורק לקראת סוף השבוע אני מבינה שהוא ממש כלא אותי, מנותקת לגמרי מהחיים האמיתיים שלי ושבעצם לא היה לי אכפת במיוחד.
בשישי אחר הצהריים הוא נכנס, הוא לא נתן לי שום משימת כתיבה בבוקר והעברתי את רוב היום שקועה במחשבות.
"בואי ילדתי, נעלה למעלה" אני מביטה בו בהפתעה אבל הוא נראה רציני.
אני קמה ממקומי על השטיח. "ותורידי את הכותונת, זוכרת את הכלל שלי לגבי בגדים בנוכחותי?"
אני ממהרת להסיר את הכותונת וללכת אחריו מבולבלת- האם זה אומר שנגמר העונש? הוא סלח לי? חזרנו לשגרה?
המדרגות נפתחות לסלון ענק עם רצפת שיש קרירה וריהוט מרהיב בגווני שחור ולבן.
קיר אחד עשוי כולו מזכוכית ואני רואה בפעם הראשונה שאנחנו ממש על החוף.
הוא נותן לי כמה דקות להתבונן סביב. אני מוקסמת מהבית והנוף שמולי.
הוא מתיישב בכורסת עור גדולה ומורה לי באצבע להתקרב, אני ניגשת וכורעת על ברכי, נושאת אליו מבט עם חיוך מהוסס.
"העונש שלך נגמר ילדה "הוא אומר ומביט בי, ממתין לתגובה כלשהיא.
אני מתלבטת, מהססת היכן להתחיל-שבועיים שלמים הוא כעס עלי, העניש אותי על השקרים, אני לא בטוחה מה לומר.
"מותר לי לשאול משהו אדוני?" אני מבקשת יפה והוא מחייך
"כן ילדתי, את חופשייה לדבר כל עוד תזכרי את הנימוסים שלך"
"איפה אנחנו אדוני?" "בבית החוף שלי" הוא עונה
"אדוני, אתה יודע מה היה הדבר הכי נורא בשבילי בימים האלה?"
הוא מביט בי בסקרנות, ממתין שאמשיך.
"השבוע שבו לא ראיתי אותך ולא שמעתי ממך"
"אני אמור להבין מזה ילדתי שהשבוע האחרון לא הותיר עליך רושם עז?" הוא חוקר בגבה מורמת
"לא לא" אני ממהרת להבטיח לו, חושבת על כל ההצלפות שספגתי, על המצבטים, על העמידה המביכה בפינה "זה בהחלט הותיר רושם אדוני אבל לפחות פה היית איתי"
הוא מלטף את ראשי, ניצוץ משועשע בעיניו "אני מבין" הוא מרים אותי ומושך אותי על ברכיו.
צמרמורת נעימה חולפת בי, אני אוהבת את התנוחה הזאת, הוא מלטף את הישבן שלי, עטור הסימנים.
"אני שמח שהעונש נגמר ילדתי, את יודעת עד כמה אני אוהב את הישבן החבול שלך"
היד שלו מלטפת את פנים הירכיים, שתי אצבעות חודרות לתוכי – רציתי אותו כל כך כל הזמן הזה.
הוא מניע את האצבעות במהירות גורם לי להתפתל בעונג.
"מה את אומרת ילדה, נחגוג את סיום העונש שלך?" הוא מחדיר אצבע לישבן שלי, היד השנייה מושכת בשערי, מאלצת אותי לסובב את ראשי אליו
"כן אדוני בבקשה" הקול שלי לא יציב פתאום
"ואיך את חושבת שראוי לחגוג?" הוא משתעשע בי.
"אני רוצה...בבקשה אדוני, אני רוצה..." אני מגמגמת, נבוכה לבקש כמו תמיד.
"כן ילדתי, מה בדיוק את רוצה?" האצבעות שלו נעות יותר ויותר מהר ואין לי ברירה אלא לומר
"תזיין אותי אדוני בבקשה, התגעגעת אליך כל כך" האצבעות עוצרות למרבה הצער.
הוא עוזר לי לקום "תעלי לקומה השנייה לחדר השינה שלי. ליד המיטה יש ג'ל, תכיני את עצמך בשבילי, את יודעת שאני לא יכול לעמוד בפני הישבן החבול שלך. תכיני את עצמך בשבילי ותחכי לי על ארבע על המיטה אני תיכף אעלה"
אני ממהרת למעלה, לא מבזבזת רגע על לבחון את הסביבה החדשה הזאת.
אני טובלת שתי אצבעות בג'ל הקריר ועוצמת חזק עיניים כשאני מורחת את הג'ל, נבוכה כרגיל מהחיבה העזה שלו לישבן שלי.
אני עולה על המיטה, מרגישה חשופה כל כך על ארבע, לבדי, אבל משתוקקת לו כל כך.
לוקח לו המון זמן ואני נאבקת בדחף לנגוע בעצמי, הוא לא אמר שאסור וחלף כל כך הרבה זמן...
אני שקועה כל כך במחשבות שאני לא שומעת אותו מגיע, לא שמה לב עד שהוא לידי, אוחז בי בכוח, בלי דיבורים מיותרים, ידיו מפשקות את לחיי הישבן והוא חודר באלימות כמעט עמוק לתוכי.
" מותר לך לגעת בעצמך ילדתי" הוא אומר סופסוף.
לפני 12 שנים. 3 בספטמבר 2011 בשעה 15:00
