אני מאגרפת את הידיים חזק כל הדרך מהעבודה, כולאת בקושי את סערת הרגשות שלי. אני רצה במעלה המדרגות וטורקת את הדלת בכוח כזה שתמונה קטנה צונחת מהקיר ומתרסקת.
אני מדלגת מעל הזכוכיות, צועדת לכיוון חדר האמבטיה. רגליי חובטות ברצפה עם כל צעד, הבגדים מקולפים ממני ונזרקים לרצפה. מתחשק לי לצרוח, לצרוח ולבעוט ולבכות ו...אין לי מושג איך לפרוק את הכעס שלי.
אני עומדת שעה ארוכה תחת זרם מים קרים, מסתבנת בתנועות חדות וכועסות, אני שומעת את הטלפון מצפצף, מתריע על הודעה חדשה, אין לי שום רצון לתקשר עם העולם.
למרות חוסר החשק אני ניגשת להיכן שזרקתי את הטלפון ומביטה בו
"אאסוף אותך בשמונה" אני מרגישה את הלחיים שלי מאדימות, אני לא במצב רוח טוב ואין לי שום חשק שהוא את העניינים היום.
אני עונה חזרה "לא" ואז מכבה את הטלפון ומשליכה אותו בחזרה אל ערימת הבגדים.
הראש שלי חוזר לעבודה, ליום הזה שהתחיל כחול ושמשי והסתיים רע כל כך.
"זה לא הוגן!" אני מודיעה בקולם רם לחדר הריק ולובשת פיג'מה. השעה רק חמש אבל יש לי כוונה מלאה להעביר את הערב בהתכרבלות על הספה בחברת ג'אנק פוד וסדרות טלוויזיה מטופשות.
אני נכנסת למטבח. פותחת וסוגרת דלתות, מנסה להפיג את הרוגז ע"י טריקת הדלתות. בא לי לבכות אבל הדמעות מסרבות לבוא.
אני מתיישבת על הכורסא האהובה עלי מול הטלוויזיה, הבית חשוך לגמרי, משעינה סנטר על הברכיים ומנסה להתרכז במסך.
בשמונה וחמישה נשמעת דפיקה בדלת. אני מתעלמת בהתחלה אבל הדפיקה חוזרת חזק יותר ויותר עד שאני קמה ממקומי ופותחת את הדלת .
"אדוני" לרגע אני מתבלבלת, שוכחת את התקף הזעם שלי "מה אתה עושה פה?"
הוא בוחן אותי בגבה מורמת "הודעתי לך שאאסוף אותך בשמונה"
אני מזדקפת למלוא גובהי "ואני אמרתי לך לא לאסוף אותי" אני מזכירה לו.
"את לא קובעת" הוא עוקף אותי ונכנס פנימה, סוקר את הבלגן שהותרתי בסלון ובמסדרון.
אני צועדת אחריו, זרועותיי משולבות ומבטי זועם
"לא דיברנו כבר על הבלגן ילדתי?" "זה הבית שלי ואם בא לי שהוא יהיה מבולגן זה ענייני"
"את רוצה לספר לי מה הבעיה?" הוא שואל בטון שקט, שקט מדי.
"לא"
הוא סוגר את המרחק בינינו בצעד אחד ואוחז בי. ידיו לופתות את הכתפיים שלי בכוח מכאיב
"ילדתי אני מבין שאת במצב רוח רע ואני מניח שקרה משהו שנדמה לך שמצדיק את זה אבל את שוכחת אל מי את מדברת" המבט שלו קשה "אני אשאל שוב, מה קרה ?"
"עזוב אותי" אני מסננת, שקועה מדי בכעס שלי.
"בסדר" הוא משחרר אותי בפתאומיות "תורידי את הפיג'מה"
"מה?" "עכשיו ברגע זה אנחנו נטפל בהתקף הזעם שלך"
"אדוני" בפעם הראשונה אני מבחינה בקול השקט שלו, מזהה את הסכנה.
"הייתה לך הזדמנות לספר לי עכשיו פשוט תעשי מה שאומרים לך- תורידי את הבגדים"
אני שולחת אליו מבט מתריס אחרון אבל מורידה במהירות את הפיג'מה ומניחה יפה על הכורסא.
"עכשיו ילדתי תסדרי את הבלגן הזה ואז נשוחח" אני שוקלת להתמרד אבל משהו בשפת הגוף שלו אומר לי שאני אתחרט על זה מאד.
אני אוספת את הבגדים הפזורים, רוטנת וממלמלת לעצמי ברוגז כל הזמן. מפנה את הכלים מהסלון וחוזרת אליו.
"יפה, החלטת לספר לי מה הבעיה?" אני לא עונה
"חשבתי ככה" הוא מותיר אותי באמצע הסלון וניגש למטבח, אני שומעת אותו מחטט במגירות.
הוא חוזר אחרי רגע אוחז בכף עץ ומתיישב בכורסא שלי.
"בואי הנה" "אדוני בבקשה" רוח הקרב שלי נוטשת אותי די מהר
"אף מילה ילדתי, גיליתי מזמן שהטיפול הכי יעיל בהתקפי זעם מתחיל בהצלפה הגונה"
הוא מושך אותי למטה.
לפני 12 שנים. 4 בספטמבר 2011 בשעה 15:16
