היום, ביום הזה ממש, כנראה זה לא זמן טוב לנסוע לסיני.
עצוב כל כך.
לפני שנים, כשהגיע השלום המפורסם של בגין עם המצרים, אני לא האמנתי. אמרתי שאני לא מאמין בשלום הזה. זה לא יכול להיות אמיתי. היתה שם יותר מדי שנאה משני הצדדים. חשבתי שצריך קודם למות דור המדבר. היום אני חושב שקודם צריך לעשות שלום ורק אז יכול למות דור המדבר.
אבל זה היה אמיתי במשך שנים, עמד בפגעי הזמן. אני חושב שלעשות שלום מחייב הרבה אומץ וכוונה, במיוחד אחרי כל כך הרבה שנאה. זה לא עניין של מה בכך. אני עדיין לא מבכה את השלום הזה, הוא רק באיזו נסיגה זמנית וכולי תקווה שיהיו לו מספיק תעצומות נפש כדי לחזור, כדי להיות מספיק חזק ולחצות את הנסיגה הזו כמו גדול. אני מקווה שמצרים תתאושש לה מהנסיגה שהיא עוברת עם עצמה.
החרות האמיתית היא היכולת לשלוט במה שקורה לך. להזמין מה שאתה רוצה והכי חשוב לשלוט בהזמנות שלך. שהרי העולם הוא מראה של הבקשות שלך ממנו.
אפרופו מצרים, עבדות לחרות, לשלוט, קריעת הים, קריעת השלט משגרירות ישראל שמה, אני מזמין שהכל יהיה בסדר שמה איתם. אינשאללה.
לפני 12 שנים. 10 בספטמבר 2011 בשעה 3:12
