כשאני מסיימת לבכות הוא משחרר אותי מהתנוחה הלא נוחה ומודיע שיש לו פתרון זמני.
אני מתיישבת מולו על המיטה כבר רגועה יותר "אדוני?"
"המזכירה שלי יצאה לחופשה ארוכה, את יכולה להחליף אותה ולחפש לך בינתיים עבודה אחרת"
אני לא בטוחה שזה רעיון טוב ואין לי ספק שההיסוס ניכר עלי, הסרט המזכירה קופץ לי ישר לראש
"מה הבעיה?" הוא שואל
"אתה חושב שזה רעיון טוב אדוני?" אני לא בטוחה איך לומר לו שהרעיון קצת מפחיד אותי
"זה רעיון נפלא" הוא עונה בחיוך זאבי "את צריכה עבודה ואני צריך מזכירה, את צריכה מסגרת וחוקים ברורים כדי שלא תזניחי את העבודה ואני בוס קפדן מאד"
אני מעקמת את האף "גם למזכירה הקבועה שלך היו חוקים ומסגרות?"
הוא מרצין ורוכן אלי, מניח אצבע תחת הסנטר שלי "ילדתי המזכירה הקבועה שלי היא אישה בוגרת ומקצועית בעוד שאת ילדה שצריכה פיקוח הדוק"
אין לי מה לומר ובכל זאת הוא ממתין לתגובתי.
"למה זה מדאיג אותך כל כך?" הוא שואל בקול רך, כזה שמעלה דמעות.
"כי...כי ככה נבלה המון זמן יחד ו... ואולי בסוף ימאס לך ממני" אני לא רגילה לרגש הזה, לפחד שימאס לו, בכל הקשרים שלי עד היום קצרצרים ואחד ארוך ואמיתי, אני הכתבתי את הקצב, ניהלתי את העניינים והוא,
הוא אחר ואני לא רוצה שימאס לו ממני.
"לך לא ימאס ממני?" הוא מפתיע אותי "לא אדוני" אני נדהמת מזה שהוא יכול בכלל לחשוב על רעיון כזה
"יפה אז סיכמנו, את תחליפי את המזכירה שלי ובינתיים נחפש לך עבודה אחרת יחד. עכשיו אני אספר לך מהן הציפיות שלי מהמזכירה שלי"
הוא מתרחק ממני ונשען לאחור, משלב זרועות בנינוחות "שבי על הברכיים זקופה, ידיים מאחורי הראש"
אני ממהרת להתיישב כמו שאמר.
"אני מצפה ממך להיות בקליניקה שלי כל בוקר בשבע ושלושים בדיוק.
את תלבשי תמיד חצאית, לא צמודה, אלא כזאת שאפשר להרים בקלות ,בלי תחתונים וחולצה מכפתרת בצבעים נעימים כמו סגול, ורוד, תכלת. במסגרת העבודה תקלידי עבורי מסמכים, תצטרכי לתייק, להתקשר לפציינטים שלי וללכת לסידורים במידת הצורך.
כמו כן ילדתי, תצטרכי לעשות כל מה שאומר כרגיל, שאלות?"
"גם המזכירה הקודמת שלך באה בשבע ושלושים ולבשה תמיד חצאיות קלות להרמה?" אני מתקשה להשתלט על הנימה הסרקסטית שלי אבל הוא עונה בנחת, משועשע.
"לא. אותה לא הייתי צריך לחנך ואותה לא הייתה לי כוונה לזיין באמצע היום" אני מסמיקה אבל מרוצה, יותר ויותר אני מגלה שאני מקנאה בנשים אחרות בחייו, זה טיפשי ומכוער ולכן אני מנסה להתגבר על זה.
"הבנתי" אני עונה בשקט.
"עד מתי את בעבודה הקודמת?" "אני לא"
"לא נתנו לך שבועיים התראה?" הוא מתפלא
"נתנו. אמרתי לבוס שלי שילך לעזאזל והלכתי" אני אומרת בחוסר רצון והוא מחייך שוב
"ילדתי אני מקווה מאד בשבילך שאלי לא תדברי ככה לעולם. זה אומר שמחר בשבע את אצלי"
"שבע??" "כן, אני צריך לעשות לך סיבוב היכרות" הוא אומר, יודע עד כמה אני שונאת להתחיל את היום מוקדם "ועכשיו מספיק . אני רוצה שתגעי בעצמך"
"מה?" אני מתבלבלת מהשינוי המהיר.
"תגעי בעצמך. אני רוצה לשבת פה מולך ולראות איך את נוגעת בעצמך" אני נושכת שפתיים, מנסה לשלוח אליו מבט מפציר אבל הוא לא מתרשם.
"קדימה ילדתי, אני בטוח שהמחשבה על העבודה אצלי ועל הדברים שעשויים לקרות מרגשת אותך נכון?"
"כן אדוני" אין טעם להתחמק מן האמת
"מה מרגש אותך במיוחד ילדתי?" אני לא רוצה לענות לו על זה, לא רוצה ואין ברירה.
"תשלחי יד את בין הרגליים, עכשיו ילדה" הטון שלו רציני יותר ואני לא רוצה להכעיס אותו שוב היום
"תכניסי לשם אצבע, יפה, עכשיו, מה מרגש אותך במיוחד בעבודה אצלי?"
אני רוצה לעצום עיניים אבל יודעת שהוא לא ירשה "המחשבה שתעניש אותי אם לא תהיה מרוצה מהעבודה שלי אדוני" אני לוחשת ובראש רואה את עצמי שוכבת על ברכיו במשרד בחצאית מופשלת, אני מתחילה להניע את האצבע בתוכי מהר יותר, היד השנייה חופנת שד, משחקת בפטמה.
"איך אעניש אותך ילדתי?" "תשכיב אותי על הברכיים שלך אדוני או שתכופף אותי מעל השולחן שלך ותצליף בי" האצבע שלי לא מספיקה, אני מכניסה עוד אחת.
"נשמע מדויק" הוא אומר בענייניות "ואז?"
אני יודעת מה אז אבל מתקשה לומר את המילים, הוא רוכן קדימה , שולח יד וצובט את העור שבפנים הירך
"מה אז ילדתי, מה אעשה כשהישבן שלך יהיה מספיק אדום וחבול?"
"תזיין אותי אדוני" אני אומרת, מתנשמת "אדוני בבקשה..."
"בבקשה מה ילדה?" הוא מביט בי בגבה מורמת וניצוץ בעיניים
"בבקשה תזיין אותי עכשיו בבקשה"
הוא קם ממקומו על המיטה "מי יכול להתעלם מבקשה מנומסת כזאת"
לפני 12 שנים. 10 בספטמבר 2011 בשעה 5:04
