הוא מכבה את האור ואני ממשיכה לשכב בחושך. מוחה דמעות ביד אחת, ביד השנייה משפשפת את הישבן הכואב שלי. הוא לא שחרר אותי מהתנוחה שבה העניש אותי ואני לא זזה.
כשהדמעות מתייבשות אני מנסה לברר לעצמי מה דעתי על היחס שלו. היכולת שלו לזיין אותי ברגע אחד וברגע השני לגרום לי להרגיש כמו ילדה קטנה מבלבלת אותי, מטרידה אותי.
בצורה משונה המסקנה היחידה שאליה אני מגיעה היא שהוא צדק- לא הייתי צריכה להתווכח איתו, הוא זה שקובע את הכללים.
אחרי שעתיים הוא נכנס לחדר.
"עדיין ערה?" נימה של חוסר שביעות רצון נשמעת בבירור בקולו, איך הוא ישר קלט את זה בחושך ששורר כאן?
"אני מצטערת אדוני" אני מקווה בכל ליבי שהוא לא יחליט שזו סיבה מוצדקת לעונש נוסף "לא הצלחתי להירדם"
הוא נכנס למיטה ומושך אותי קרוב אליו, מניח יד על הישבן שלי "ולמה זה ילדתי?"
"חשבתי אדוני" אני מנסה להציץ אליו מהצד, לקרוא את הבעת הפנים שלו בחדר החשוך "אל תכעס בבקשה"
"תגידי לי על מה חשבת ואני אחליט אם יש סיבה לכעוס" הוא אומר בשלווה, ידו מלטפת את הישבן שלי בלי הפסקה.
"חשבתי על ההתנהגות שלי ועל איך אני מרגישה כשאתה מתייחס אלי כמו אל ילדה קטנה וחשבתי שבאמת לא הייתי צריכה להתווכח איתך אדוני" היד שלי מתגנבת, סוגרת את הרווח בינינו ומונחת על החזה שלו, הוא לא מזיז אותה משם.
"ומה חשבת על היחס שלי?" הוא שואל
"אני לא בטוחה אדוני" אני מודה "התחושות שלי מבולבלות, מעורבבות"
אני רואה את השיניים שלו מבליחות כשהוא מחייך, אבל הוא נותר שקט מצפה להמשך
"מצד אחד זה מקומם אותי כשאתה מתייחס אלי ככה, אתה מצליח לגרום לי להרגיש קטנה כל כך, נבוכה כל כך...ומצד שני, מצד שני אני אוהבת שאתה גורם לי להרגיש ככה, זה מרגיש נכון"
הוא לא מגיב אבל אני בטוחה שהתשובה שלי מצאה חן בעיניו "עכשיו לכי כבר לישון"
"אדוני מותר לי להרים את המכנסיים?"
"לא. לישון" אני משתתקת, מתקרבת אליו עוד, עד כמה שאפשר ונרדמת כמעט מייד.
השינה שלי עמוקה, רגועה. היד שלו מונחת עלי לאורך כל הלילה.
אני קמה רק כשאני שומעת אותו מתעסק בדברים במטבח. שוטפת פנים בזריזות, מסרקת את השיער עד שהוא מבהיק וממהרת אליו.
"בוקר טוב אדוני" "בוקר מצוין ילדתי" הוא מחייך אלי בחום "בדיוק בזמן"
הוא מצביע על השולחן ואני מתיישבת. הוא מתיישב מולי ושוקע בעיתון סוף השבוע.
אני אוכלת בשקט כמה דקות, מתלבטת עם עצמי האם זה זמן טוב לשאול אותו שאלות.
"אנחנו הולכים מאוחר יותר לצהריים אצל ידידה שלי" הוא זורק ממקומו מאחורי העיתון.
ידידה? אני לא מגיבה.
"תלבשי את השמלה האדומה, תחתונים לבנים, גרבי ברך וסנדל שחור"
הוא לא מצפה לתגובה ואני שמחה שכך, הוא מלחיץ אותי. השמלה האדומה היא הילדותית ביותר שקנינו יחד והתלבושת כולה מרמזת שזו ידידה שיודעת על מערכת היחסים בינינו.
אני מחליטה לא לחשוב על זה כרגע "אדוני, מותר לי לשאול אותך שאלה בבקשה?"
הוא מקפל את העיתון ומניח אותו בצד "בהחלט ילדה"
"איך זה מרגיש לדעת שאתה...שאתה קובע הכול?"
הוא מחייך "את מתכוונת איך זה מרגיש לשלוט בך לחלוטין ילדתי?" "כן אדוני" אני מסמיקה
הוא נשען לאחור ונראה מהורהר "שאלה לא רעה ילדתי, תשטפי את הכלים בזמן שאני אחשוב קצת על התשובה שלי. ותפשילי את המכנסיים, אני רוצה להנות מהישבן שלך בינתיים"
אני קמה ממקומי, אוספת את הכלים לכיור ואז נעמדת עם הגב אליו, מפשילה את המכנסיים.
אני שוטפת בשקט, מודעת מאד למבטו נח עליי.
לפני 12 שנים. 10 באוקטובר 2011 בשעה 15:08
