ממש לפני שאני מסיימת עם הכלים הוא קם ממקומו ויוצא מהמטבח. אני מסיימת והולכת לחפש אותו, לאט לאט, המכנסיים המופשלים מקשים עלי.
הוא יושב במרפסת, נראה שקוע במחשבות.
"אדוני?" הוא מרים אלי את מבטו ומחייך "שבי ילדתי"
אני מתיישבת לרגליו ונושאת אליו מבט מצפה.
"שאלת שאלה מעניינת ילדתי" הוא אומר "איך זה מרגיש לשלוט ככה במישהו לגמרי. קודם כל ילדה אני חושב שבכל קשר כזה ההרגשה קצת שונה. את למשל מאפשרת לי לשלט בך בצורה מוחלטת. מבחינתי זה מרגיש נכון, זה מה שנועדתי לעשות במערכות יחסים"
"אבל איך זה גורם לך להרגיש?" אני מתעקשת, לא מסופקת מהתשובה.
"שלם" הוא אומר "כשאת מסתכלת אלי מלמטה במבט בוטח, כשאת סופגת עונשים בצייתנות ואחר כך מתכרבלת כנגדי במיטה אני מרגיש שלם ילדתי"
"ואתה יכול להרגיש ככה רק מקשר גופני?"
"לא" הוא עונה בנחרצות "אני רוצה שהשליטה תהיה מוחלטת גם פיזית וגם מנטלית. אני אוהב לדעת מה את חושבת, אני אוהב את איך שאת מסמיקה שאני מתייחס אליך כמו אל ילדה קטנה. רק לזיין אותך ולהעניש אותך לא היה מספק באותה צורה בשבילי. עוד שאלות ילדתי הסקרנית?"
"לא אדוני" "יפה, לכי להתארגן"
אני קמה מיד והולכת לחדר, נזכרת שוב בחשש שלי מפני ארוחת הצהריים אצל הידידה שלו.
אני לובשת חזייה ותחתונים לבנים, את השמלה האדומה עם חצאית הפעמון היפה שלה, מותחת את גרבי הברך עד שהם צמודים בלי קמט קטנטן ונועלת נעלי בובה שחורות.
הוא נכנס לחדר כשאני כמעט מוכנה ומהנהן באישור "תשאירי את השיער פזור"
אני מתיישבת על המיטה, צופה בו מתלבש. נהנית כמו תמיד מהטעם הטוב שלו.
"מוכנה?" "כן אדוני" הוא לוקח מהמטבח בקבוק יין. אני לא מזהה אותו אבל אין לי ספק שהוא משובח ויקר להחריד.
הכבישים ריקים והרכב מאיץ. מוזיקה קלאסית זורמת מהרדיו
"את שקטה מאד ילדתי" הוא מעיר "הכול בסדר?"
"זאת ידידה ותיקה שלך?" אני שואלת בהיסוס, הוא שולח אלי מבט וחוזר להביט בכביש
"את מודאגת?" הוא שואל
"כן אדוני" אני מודה. הוא מחייך אבל לא אומר דבר והחשש שלי גובר
אחרי שעה של נסיעה הוא נכנס לישוב קטן ממש על שפת הים ונעצר לפני בית בינוני שיושב במרכזה של גינה ענקית, גינה מקסימה שלרגע משכיחה ממני את הדאגה.
"בואי" הוא מזרז אותי "יותר מאוחר אערוך לך סיור בגינה"
עוד לפני שהוא מקיש בדלת היא נפתחת ואישה שנראית לי בערך בת גילו עומדת בפתח.
היא מחייכת אליו בחום והם מתחבקים. אני מנסה לבחון אותה בלי ללטוש מבט בצורה ברורה מדי.
היא נמוכה ממנו בראש, השיער שלה בגוון חום ערמוני, אסוף לפקעת על עורפה ושתי קווצות שיער נופלות משני צידי הפנים שלה.
היא לובשת שמלה בירוק בקבוק שמדגישה גזרה דקה .
"ומה קרה לנימוסים שלך?" היא שואלת אותי כשהיא מסיימת לחבק אותו, העיניים שלה חומות והמבט שלה נראה משועשע
"ילדתי תגידי שלום"
"שלום" אני ממלמלת, משתוקקת להפנות לה את גבי ולחזור לרכב
היא שולחת אליו מבט "הנימוסים שלה לא מרשימים במיוחד"
"זה רק בגלל המבוכה" הוא אומר ואוחז בזרועי, מוביל אותי פנימה "בדרך כלל היא ילדה מאד מנומסת"
היא לא נראית משוכנעת. אנחנו פוסעים אחריה אל סלון גדול שצופה לחלק האחורי של הבית, אל בריכה קטנה מוקפת צמחי מים.
הם מתיישבים זה מול זה והוא מורה לי באצבע לשבת על ההדום לצידו.
הם משוחחים שעה ארוכה בעוד תשומת ליבי נודדת לחלון הגדול, לגינה היפה. רק כשהוא קורא לי בפעם השלישית אני מבינה שדיבר אלי ומפנה מיד את מבטי אליו.
"ילדתי מה עובר עליך?" הוא לא נשמע שבע רצון במיוחד ואני משפילה את מבטי
"אולי היא חוששת ממני" היא צוחקת "זה טוב קטנה, כדאי לך לחשוש ממני"
"אני מצטערת אדוני" אני מוצאת את קולי "שקעתי בגינה "
"קומי, הגברת רוצה להביט בך היטב" הרגליים שלי רועדות כשאני קמה ממקומי
היא סוקרת אותי לאט מכף רגל ועד ראש "תסתובבי" אני מסתובבת
"תתקרבי אלי" היא מצווה ואני ניגשת בחוסר רצון.
"תתפשטי" אני שולחת מבט מבוהל לאחור, אל אדוני שיושב בשלווה על הכורסא והוא מניד בראשו
"תעשי מה שאומרים לך ילדתי. את צריכה לציית לה כמו שאת מצייתת לי"
אני פושטת את השמלה, נושכת שפתיים בכוח רב.
"הכל" היא אומרת "ומהר ילדה קטנה לא כדאי לך להכעיס אותי"
לפני 12 שנים. 12 באוקטובר 2011 בשעה 8:50
