הימים שלאחר ההכרזה שלו עוברים מהר מדי. בהתחלה אני מבקשת ממנו שוב ושוב שלא יכריח אותי לשהות איתה בזמן שהוא נוסע אבל מהר מאד הוא מאבד את סבלנותו ואוסר עלי לדבר שוב על הנושא.
אז אני שותקת. שותקת ותוהה עמוק בלב למה אני מרגישה שאני חייבת לציית לו, למה אני לא קמה והולכת, למה חשוב לי כל כך להראות לגבר הזה שאני מסוגלת לעשות כל מה שיבקש ממני.
בערב שלפני הנסיעה שלו הוא מציע שנצא למסעדה. אין לי חשק אבל אני מסכימה.
הוא מזמין מקום במסעדה משובחת וכשאנחנו מגיעים ממתין לנו שולחן צמוד לחלון, העיר פרושה תחתינו, אורותיה מנצנצים בחשיכה. הוא נותן לי להתבונן החוצה בזמן שהוא מזמין מהמלצר ורק כשהמלצר הולך לדרכו הוא פונה אלי.
"ילדתי אני יודע שאת לא אוהבת את מה שביקשתי ממך לעשות" הוא פותח ואני נושכת את הלשון כדי לא לענות.
"אבל זה חשוב לי" ועכשיו אני לא מתאפקת "למה אדוני?"
"כי זה חלק מהלימוד שלך,כי אני רוצה לראות אותך מצייתת לאחרים, כי אני רוצה שמישהו ידאג לך כשאני נוסע ו...כי אני איהנה מאד מהמחשבה שכאשר אני עסוק מישהו דואג להעניש אותך"
אני לא עונה, נועצת את מבטי בשולחן ומשחקת עם האוכל שבצלחת.
הוא לא מתעקש להמשיך בנושא ומעביר את הארוחה בסיפורים על הכנס אליו הוא נוסע. אני מסתפקת בתגובות הכי קצרות שאפשר.
הלילה עובר אלי בשינה טרופה מלאת חלומות זוועה, מדי פעם אני מרגישה אותו מניח עלי יד מרגיעה, מלטפת, אבל הפעם הקרבה שלו לא מנחמת אותי.
למחרת הוא בודק שהמזוודה שלו מוכנה וכשאני שואלת מה לחת איתי הוא מחייך "אל תדאגי ילדתי, יש שם כל מה שתצטרכי" זה מדאיג אותי מאד
ברכב אני יושבת קפואה, הידיים מאוגרפות בחיקי, עוצרת את הדמעות בכוח הרצון בלבד.
"ילדתי, אני מצפה ממך להתנהגות למופת. את תצייתי לה כמו שאת מצייתת לי בכל דבר ועניין ותקבלי את העונשים שלך כמו ילדה גדולה. כשאחזור אני מצפה לשמוע ממך דיווח מפורט של מה שהתרחש בכל יום.
ברור?" "כן אדוני" קולי בקושי נשמע.
הדרך עוברת מהר מדי וכשהוא עוצר בחזית הבית הרגליים שלי רועדות כל כך שקשה לי לצאת מהרכב. הוא יוצא ופותח את הדלת שלי, עוזר לי לצאת. הוא בוחן אותי רגע ארוך ואז מחבק אותי חזק, חיבוק סוחט נשימה
"הכול יהיה בסדר ילדתי, אני אחזור בעוד ארבעה ימים"
"אדוני בבקשה..." הוא מנתק את החיבוק "קדימה תיכנסי"
"אתה לא נכנס איתי?" "לא ילדה, אני צריך להספיק לטיסה, לכי" הוא מסובב אותי לכיוון שביל הכניסה.
אני אוזרת את כל אומץ ליבי ופותחת את השער. עם כל צעד לכיוון הבית הלב שלי דופק מהר יותר יותר. באמצע הדרך אני שומעת את הרכב שלו מתרחק ומרגישה פתאום אבודה כל כך.
אני עולה את שלוש המדרגות המובילות לדלת ומצלצלת בפעמון.
כמה דקות של דממה מוחלטת, אני מהססת מה לעשות ואז הדלת נפתחת על ידי המשרתת שראיתי בפעם הקודמת.
אני לא בטוחה איך להתנהג ומצליחה בסוף לגמגם שלום.
היא לא מביטה בי, המבט שלה נעוץ בשטיח "גברתי ממתינה לך" היא אומרת "תמהרי"
היא סוגרת את הדלת אחרי ופונה, לא עוצרת אפילו לוודא שאני בעקבותיה.
כשהיא צועדת ככה, השמלה הקצרצרה שהיא לובשת מתנופפת סביבה, חושפת את רוב הישבן שלה. הוא מעוטר כולו בפסים דקים. חלקם אדומים לוהטים ונראים טריים למדי.
היא נעצרת בפתח חדר בקצה השני של הבית "גברתי" היא אומרת "הילדה הגיעה"
"תכניסי אותה" נשמע קול מבפנים והמשרתת זזה הצידה כדי לאפשר לי להיכנס.
אני לא בטוחה למה ציפיתי אבל כל מה שאני רואה הוא משרד רגיל לחלוטין, מאכזב משהו.
היא יושבת מאחורי השולחן וקוראת מסמכים "בואי הנה" היא מורה על מרכז החדר, לפני השולחן שלה.
"תודה, את יכולה לחזור למטלות שלך" היא אומרת למשרתת בקול קר "תחזרי לפה אחרי ארוחת הצהריים להמשך העונש שלך" גוון ורוד מציף את פניה של המשרתת אבל היא ממלמלת רק "כן גברתי" ונעלמת.
המבט החד שלה עובר אלי "אני רואה שהנימוסים שלך לא השתפרו מהפעם הקודמת שהיית פה"
היא קמה ממקומה ומתקרבת אלי "כשאת פוגשת מישהו הדבר המנומס לעשות הוא לומר שלום"
"שלום" אני מצליחה לומר בלחישה.
היא נאנחת "נראה לי ילדה שהשיעור הראשון שנלמד יהיה נימוסים והליכות בסיסיים" היא ניגשת לפתח "בואי" אני הולכת אחריה, איזן ברירה יש לי?
היא צועדת בהחלטיות ונכנסת לחדר שנראה בדיוק כמו כיתה. יש בו שולחן אחד גדול בקדמת החדר ומאחוריו על הקיר לוח שחור. מולו יש שולחן אחד קטן יותר. על מדפים בצד אחד של החדר ישנם ספרים רבים וקולב וזהו, חוץ מזה החדר ריק.
"תורידי את הבגדים" היא מצווה ברגע שאני בתוך החדר, אני רוצה להסתובב ולברוח אבל אני פושטת את השמלה, החזיה והתחתונים ותולה אותם על הקיר.
"תשאירי את הגרביים והנעליים" היא אומרת "עכשיו שבי על השולחן, ממש בקצה" " אני מצייתת
"גב זקוף, ידיים מאחורי העורף, רגליים מפושקות" היא נשענת על השולחן מולי, מבטה סוקר אותי מילימטר אחרי מילימטר, סומק רותח מציף את לחיי.
"עכשיו, אני אומר את זה פעם אחת בלבד אז כדאי שתקשיבי ילדה. כשאת פוגשת אותי, כשאת רואה אותי, כשאת נתקלת בי בהפתעה, את עומדת זקופה, ידיים מאחורי הגב, מבט מושפל למטה ואת אומרת שלום גברתי או בוקר טוב גברתי בקול רם וברור וממתינה שאומר לך מה לעשות." היא משתתקת ואני לא יודעת אם להגיב או לא.
היא מתנתקת ממקומה ומתקרבת אלי בשני צעדים "מבינה?" "כן גברתי" אני עונה מיד
היא מתקרבת עוד, שולחת אצבע ומניחה אותה על הפטמה שלי, אני נרתעת לאחור.
"שלא תעזי לזוז" היא אומרת בקול שקט, קול שאי אפשר לחלום אפילו שלא לציית לו.
היא מרטט מעגלים קטנים סביב הפטמה "האדון שלך סיפר לי שהיית רק עם גבר אחד לפניו" היא אומרת ומניחה את היד השנייה על הירך שלי "זה נכון?:
"כן גברתי" אני מגמגמת, הקרבה שלה מבלבלת אותי
"מקסים" היא מחייכת חיוך מרושע "תענוג" האצבע המלטפת הופכת לצביטה חדה של הפטמה הזקורה שלי
לפני 12 שנים. 29 באוקטובר 2011 בשעה 6:43
