הנוף בסוואנה שלי

תשמעו, זה היה סוף שבוע למזכרת. ממש. הזוי, נעים, חווייתי, ביתי, חם, רך, סוער ועוצמתי.
בסופו של אותו יום שישי, הגיעה אלי נלה, מאוחר. אנחנו בכלל אפלטוניים. אין בזאת כדי לומר, שאין משיכה ביננו. אכלנו, שוחחנו קצת ונכנסנו לישון. אני מאד אוהב אלכוהול, ובערב שישי זה, בחרתי לרחף, עם קוניאק פשוט.
הלילה היה ממש הזוי. התעוררתי כל שעתיים בערך, אגנה לחוץ אלי, גבריותי משתוקקת אליה, אל גנה.
אבל לא, אנחנו אפלטוניים, ויש לכך סיבות. ואני, שלומד ומלמד איפוק ושליטה, לא נכנע לתשוקותי.
ובכל פעם שהתעוררנו כך, דיברנו, סיפרתי על דברים שאף פעם לא שוחחנו עליהם. שיתפתי, דיברנו. היא שיתפה, שוחחנו. דברים עמוקים, דברים שבלב.
ואז נרדמנו חזרה, וכל זה בכדי להתעורר שוב לאחר שעתיים. לשוחח שוב, על דברים אחרים.
שתבינו, נכנסנו למיטה בערך ב- 11 בליל שישי, יצאנו מהמצב ההזוי הזה, ביום שבת ב- 3 אחר הצהריים. רק אז יצאנו מהמיטה. ולאורך כל הזמן הזה, שינה, לא שינה, שיחה, לא שיחה.
היה מדהים, היה מקסים, היה עמוק. זה היה מסע כזה לתוך הנפש. מסע לתוך הלבטים המתלווים לפרידה, לא פרידה, ביננו. מסע להגדרת היחסים החדשים ביננו, במתכונתם החדשה, זו שלא היתה מוגדרת היטב קודם לכן.

אז התחילו להגיע לביתי חברים, שהתפנו מעיסוקיהם. בטיפטוף זוחל, אחד, ועוד שניים, ועוד שניים, ועוד .....
כולם, ניגשים בלאט למקרר, מעמיסים צלחת מזון משובח, מכניסים למיקרו, ומתיישבים עם הצלחת בסלון, ואוכלים. כולם כמובן אחרי ארוחת צהריים, ולא מסוגלים להכניס פירור. אבל בדרך נס כלשהיא, כולם אוכלים, אפילו השבעים ביותר שמבינהם, ולא מעט כלל. ואחרי המזון, שוקעים בכורסאות הסלון, נוזליים לגמרי, מותשים. מותשים מהסביאה, מאירועי הסופ"ש שלהם. פולטים משפט מחמיא, כמובן, על איכות המזון, על כך שלא מבינים איך אכלו את כל מה שאכלו.
או אז, בקבוק ארק, שעובר עם שוטים בין הנוכחים. שוט, ועוד שוט, ברכות, איחולים. והרעש של הכלים במטבח, חודר לסלון, והמיקרו, וחוזר חלילה.
ואז לקראת 7 בערב, חלקם הולכים, חלקם נשארים. והבקבוק נשאר, ממשיך ללוות את הערב.
ועולים נושאים לשיחה, כאלה שלא מדברים עליהם בדרך כלל. עמוקים כאלה. קשים אפילו, מחלוקות. ואלו מסתיימים להם, בים של אהבה, חיבוקים חמים, ממצולות העומק של החברות והאהבה. כל כך הרבה אהבה היתה שם, כל כך כל כך הרבה המון. עד לכוכבים וחזרה.

ואני בכלל רציתי ללכת למסיבה שם בת"א, ואפילו נרשמתי. אבל השיחות נמשכות, ואי אפשר לעצור, לא נכון לעצור, לא רוצה לעצור בכלל.

1 בלילה, או אולי 2. לוויתי את אחרוני החברים החוצה. מנהג הבית.
חזרתי הביתה, כיביתי את האורות, ונפלתי למיטה, לשינה עמוקה, אפילו בלי לשתות מים.
קמתי לא מזמן, האנג אובר, שותה הרבה מים.
וכשעבר כאב הראש. כתבתי את הקטע הזה.
אהבתי מאד את הסופ"ש הזה.
תודה לך סוף שבוע יקר.