בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Tailor made

בלוג זה שלי ובהתאם לכך יכתב בו כל מה שבא לי.
שלי מהבית. רק שלי.
אם לא מעניין לכם? עברו הלאה
אם יש לכם תגובה שתעצבן אותי? תחסמו
אם לא נאה לכם? לכו תזדיינו סקס ונילי משעמם
לפני 12 שנים. 30 בנובמבר 2011 בשעה 16:49

אני מתקרבת אליו, לא לגמרי בטוחה אם הוא כועס באמת או פשוט נהנה להשתעשע בי ואז אני תוהה לעצמי מה זה בכלל משנה, התוצאה עומדת להיות אותה תוצאה.
"מהר יותר ילדתי" הוא אומר, יושב בגב זקוף בכורסא הגדולה, מקפל בקפדנות שאת שרוולי החולצה המכופתרת שלו "על הברכיים שלי" הוא מסמן ואני מצייתת.
הוא מסדר אותי טוב יותר לנוחיותו ומסיים לקפל את השרוולים, אחר כך הוא מניח יד על הישבן שלי, יד מלטפת, עובר על הסימנים שנשארו מאתמול.
"אם אלה הסימנים שנותרו אחרי 90 הצלפות ילדתי אין לי ספק שהיא הייתה עדינה איתך אבל אל דאגה, אני לא אהיה עדין" המכה הראשונה נוחתת פתאום בעוצמה כזאת שאני נרתעת. הוא מהדק את האחיזה שלו
"ונדמה לי ילדה יקרה שאת רוצה בזה לא פחות ממני" הוא אומר ונשמע מחויך.
הוא מתמקד בחבטות בשתיקה, מקפיד לא לפספס מילימטר ואני מרגישה את החום נבנה לאט לאט, מתפשט מהישבן אל הירכיים ואל בין הרגליים.
זה לא מאד נורא בהתחלה אבל ככל שהחבטות נמשכות הן הופכות מסתם אי נעימות לחוסר נוחות רציני.
הוא עוצר, כף ידו נחה על העור החם "ילדתי אני משוכנע שזה המקום הכי טוב בשבילך, ממש כאן בחדר הזה על הברכיים שלי" בלב אני מסכימה איתו.
"אבל" הוא נשמע מלא צער מזויף "זה היה רק החימום" הוא עוזר לי לקום "לכי לשולחן"
אני מדשדשת בחוסר התלהבות, החלק הזה יכאב באמת אבל אני רק מתכופפת לרוחב השולחן, כפות ידיי נאחזות בדופן בכל הכוח.
"תפשקי את הרגליים עד הסוף, שאראה אותך היטב" הוא דורש.
העץ קריר וחלק תחתיי והשילוב של זה עם החום שכבר קורן מהישבן שלי גורם לי לצמרמורת ואולי זה בגלל שהוא ניגש ומוציא את סרגל העץ מאחת המגירות.
הוא מניח אותו מתחת לסנטר שלי מאלץ אותי לסובב את הראש ולהביט בו
"סרגל העץ הוא הבחירה ההולמת ביותר להעניש ילדות קטנות וסקרניות מדי את לא חושבת?"
"כן אדוני" אני ממלמלת
"כן" הוא מחייך חיוך מתנשא "וזה מה שאת ילדה קטנה וסקרנית שצריכה תזכורת לדרך בה ילדות קטנות אמורות להתנהג נכון?" הקול שלו מתנשא בדיוק כמו החיוך.
"כן אדוני" אני אומרת מבעד לשיניים חשוקות
"כן אדוני מה?" הוא מתכופף, ראשו כמעט צמוד לראשי.
"כן אדוני אני צריכה תזכורת לדרך בה ילדות קטנות אמורות להתנהג"
"כי?" "כי הפרתי את הכללים שלך אדוני והתנהגתי בדרך שאינה מקובלת עליך" אני מנסה לשמור על טון מנומס ומבט מתוק אבל זה קשה לנוכח הקרבה והמבט המתנשא הזה.
"יפה ועכשיו את צריכה להיענש ואת שונאת שאני מתייחס אליך כמו אל ילדה קטנה נכון?" אני מהנהנת והוא צוחק "ילדתי, את משקרת לעצמך או לי?" החיוך נעלם והוא מזדקף ופוסע אל מאחורי
"ארבעים הצלפות ותספרי בקול ברור"
ההצלפה הראשונה נושכת את העור, מכוונת היטב כך שרשף הכאב יתפזר לרוחב הישבן.
הרגל שלי בועטת בשטיח, כאילו מעצמה, מנסה להפיג את הכאב הראשוני, החד הזה.
"אחת אדוני" אני נזכרת לומר באיחור.
ההצלפה השנייה פוגעת בחיבור בין הישבן לירכיים "שתיים אדוני" אני מנסה מאד לא לזוז.
השלישית הרביעית והחמישית נוחתות ברצף מהיר, כמעט ואינן מאפשרות לי לספור ומגבירות את תחושת הבעירה.
הוא מכוון בדייקנות, מוודא שאת עורי יעטרו פסים אדומים בשפע. זה נמשך נצח.
"עשרים אדוני" בחצי הדרך הקול שלי מלא דמעות, הידיים נאחזות חזק כל כך שהן מלבינות.
"האם התזכורת שלי נחקקת בזיכרונך ילדתי?" "כן, הו כן אדוני" אני ממהרת לומר
"לא יודע לגבי הזיכרון אבל על העור שלך היא כבר חקוקה" הוא מצחיק את עצמו וחוזר להצליף.
בהצלפה ה30 אני זזה בלי הפסקה, מתייפחת ומתחננת שיפסיק.
הוא רק מזכיר לי לספור ולהקפיד לקחת את התזכורת שלו לתשומת ליבי
"ארבעים אדוני" הוא מפסיק ואני משחררת את הידיים מאחיזתן. הישבן והירכיים שלי צורבים, לא נראה שהוא היה צריך להתאמץ במיוחד כדי להותיר עלי רושם שכזה.
"מספיק עם הדמעות ילדתי עוד לא סיימנו את השיחה שלנו"
"אבל זה כואב כל כך" אני בוכה בקול ילדותי להפליא "אני מצטערת אדוני באמת"
הוא מרים אותי ומסובב אותי אליו "זה צריך לכאוב כל כך" הוא מציין ביובש "וככה את צריכה להראות אחרי עונש הולם" אני נזכרת מיד שתהיתי רק אתמול בערב איך אני נראית אחרי שהוא מעניש אותי ואני מגניבה מבט מהוסס אל המראה שעל הקיר.
השיער שלי סתור, נשפך על הכתפיים והגב, השדיים שלי עולים ויורדים במהירות ההתנשמות שלי, הפטמות נוקשות, הלחיים מוכתמות בשבילי דמעות, השפה התחתונה משורבבת רועדת עדיין משאריות הבכי. אני מזיזה מעט את הראש ורואה את הישבן הסימנים בוהקים כנגד העור הלבן שסביבם.
הוא מניח לי להביט כמה דקות ואז מתיישב שוב בכורסא ומקרב אותי אליו "אז ילדתי, את אוהבת שאני מתייחס אליך כמו אל ילדה קטנה נכון?" למרבה הפלא אני מצליחה להסמיק לגוון אדום עוד יותר
"כן אדוני" אני לוחשת
"התגעגעת אלי?" הוא שואל פתאום ואני נושאת אליו מבט מופתע "מאד" הוא שולח יד קדימה, מחדיר אצבע אל בין רגליי, בוחן את תגובתי.
"כמה התגעגעת בדיוק?" "אדוני חשבתי עליך כל הזמן" אני אומרת בקושי רב, האצבעות שלו מבלבלות אותי
"כש...כשהיא הענישה אותי דמיינתי שזה אתה ובלילה..."
"כן? בלילה?" הוא מרים גבה ושולח את היד השנייה לצבוט פטמה.
"בלילה כשנגעתי בעצמי רציתי שזה תהיה אתה" אני עוצמת עיניים, לא קל לי לומר לו את זה בקול רם ובכל מקרה אין ספק שהגוף שלי מגלה לו שהכול אמת.
"אני בדילמה" הוא אומר והעיניים שלי נפקחות בתמיהה, הוא מחייך מסמן לי להתכופף לגובה העיניים שלו
"אני לא יודע איך לזיין אותך קודם, את יודעת שהישבן החבול שלך מפתה בעיניי מאד, מצד שני אולי בגלל שהתגעגעת אלי יפה כל כך מגיע לך שאזיין אותך כמו שאת אוהבת" האצבעות שלו מתחפרות עמוק יותר בתוכי, מדגישות את כוונתו ומצד שלישי את נראית כל כך יפה ופגיעה עכשיו שאולי הכי כדאי להוריד אותך על הברכיים ולהנות מהנוף כשאת לוקחת אותי בפיך...מה דעתך ילדתי?"

קנטור​(שולט){חתולהלה} - הידד!
לפני 12 שנים
א-דום​(שולט) - קראתי הכל ואני פשוט מוקסם. יש כאן הומור דק אירוטיקה שמועברת בניואנסים מדוייקים כל כך.נפלא.
לפני 12 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י