הנוף בסוואנה שלי

טוב נו, מיצינו לדעתי את הקטע הרציני. ובכלל, להיות רציני מדי, זה לא טוב. מספיק ודי, אדום.
אז......
הקברניט בסיפון, צוות להחזיק חזק במעקות הבטיחות, (הסיפון כמרקחה, כל הצוות עסוק במעשה), אזימוט חדש, 045, מנועים 2/3 קדימה. תצפיתן, שים לב לסלעים בקרבתנו. הספינה מתחילה לפנות. שלד הספינה חורק מהתפנית, הספינה מתיישרת ומתייצבת על המסלול החדש, המנועים שואגים בנהמה נעימה, קצף רב מיתמר מאחור, מהאחרה, נתיב הקצף, המעוקל תחילה, מתיישר לו מאחור, מעיד על שייט יציב בכיוון ברור....
אז לאן עכשיו, מה זה האזימוט המוזר הזה 045, מה יש שם בעצם, שואלים עצמם אנשי הצוות. מעיינים במפה שעל הקיר.
דאחקות, זה מה שיש. לצחוק קצת על עצמנו, על העולם, על הרצינות, על החיים. צחוק כזה משחרר, מלא בריאות. כזה שנשאר גם כשהולכים לישון. גם אחרי שנרדמים.
מה בעצם גרם לי לשינוי הרציני הזה ? פוסט שנפתח פה בבנים על הבנות ג'ורג' העדין. תשמעו אני צחקתי יום שלם אחרי שקראתי אותו, ואפילו הוא בעצם הזכיר לי את חברי משכבר הימים, יוסי בנאי. פשוט תותח הבנאדם.
אתחיל במתן דוגמא אישית, על סיפור אמיתי לגמרי, עלי. שהרי מי שלא יכול לצחוק על עצמו, הוא אדם עצוב.
תשמעו, אז ככה. אני רוצה לשתף אתכם בארבע שנים חשובות בחיי. אל תדאגו, זה לא יהיה ארוך.
אני מאד אוהב מוסיקה, ממש אוהב. יש לה השפעה מאד מרגיעה עלי. אפילו פרות כבר שומעות מוסיקה בכדי לתת יותר חלב, כל שכן בני אדם.
כשלמדתי בטכניון, היה לי טייפ כזה של קסטות. והייתה לי קסטה אחת. רק אחת. ומאד אהבתי אותה. הקסטה של יוסי בנאי, אני וסימון ומואיז הקטן. קסטה מדהימה. והיות ואני מאד אוהב מוסיקה, כל הזמן שמעתי. והרדיו בכלל בטייפ הזה היה מקולקל. אז כל הטכניון, כל הזמן, כל הארבע שנים, שמעתי את אני וסימון ומואיז הקטן, כל הזמן. כל פעם שהיה נגמר צד של הקסטה, הייתי הופך אותה ומתחיל שוב בצד השני.
עד עכשיו אני מתרפק, על הימים הקסומים הללו, ששמעתי בהם את הקסטה הנפלאה הזו.
זהו.