הנוף בסוואנה שלי

הריני להכריז פה קבל עם ועדה, שאני אסיר רשמי. של איפה, של הכלוב.
אני אסור מורשה, מכור. רגיל למגע הסורגים של האתר הזה. עולם ומלואו, מלא נשים מדהימות, וסורגים עוד יותר מקסימים. האתר הזה פשוט מדהים אותי כל פעם מחדש. העושר של אפשרויות הביטוי, העושר של ביטוי של אחרים. מדהים. כלובי כל הכבוד. אתר למופת.
ואני, מכור, רשמית. לא מצליח להתנתק מפה. מחובר בחבל הטבור לכל מה שקורה פה.
ואיזה נשים נשגבות יש פה. אפילו כאלה סאביות. יש לי בכלל חולשה אליהן. וואי כמה זה נעים. הן כאלה שוות ונעימות, ורכות, ומתמסרות כאלה. אויש, צובט לי בלב.
ובכלל אני גיליתי, שתכלס, הביטוי האמיתי, השיא של השיא, הדבר האמיתי, נמצא בכלל בבלוגים של הנשים כמובן. ולא סתם בבלוגים, בתגובות להם. שם נמצא העולם האמיתי. בכלל לא בשירשורים בפורומים. בתגובות לבלוגים, זה המקום.
וזו בעצם השיטה להכיר מישהו פה. להגיב לו בבלוג. היא מרגישה כל כך נעים שמגיבים לבלוגה. זה חצי מהדרך, כבר כשמגיבים. ואני לדידי, כשמגיבים לבלוגי, אני כל כך מרוגש, כל כך אסיר תודה. שכבר אני עומד על ארבע, או לחליפין, עם השוט ביד.
תזכרו מה שאני אומר, התגובות לבלוגים, זה המקום.