בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

בעבור חופן צומי

אני רוצה את אור הזרקורים; אני רוצה תהילת עולם; אני רוצה את סגידתו של קהל משתאה; אבל אני מוכנה להתפשר על צומי, בינתיים.
לפני 13 שנים. רביעי, 8 במרץ 2006, בשעה 02:39

הוא סיפר לה, יותר מפעם אחת, כמה שהוא אוהב את ההבעה שלה כשהוא מכאיב לה. התדהמה הפתאומית הזאת. נשיכת השפתיים. המתח. האיפוק הנחוש, בשיניים קפוצות. ההתמסרות. והשלווה, לבסוף, אחרי שהיא מוותרת.
אבל היא, היא מעולם לא סיפרה לו כמה שהיא אוהבת את ההבעה שלו כשהוא מכאיב לה. הריכוז האינסופי. האהבה. הדאגה שמופיעה על פניו כשהוא מביט בה, לוודא שהוא שומר את גבולותיה אפילו יותר טוב ממנה, מעורבת בזדון הקל, המשועשע, שבו הוא בוחן אותה, לוודא שהוא מותח את גבולותיה עד הקצה ולא מותיר לה אף מרווח, ולו גם הקטן ביותר, להימלט אליו.
והמיקוד, המיקוד של העיניים, שרואות רק אותה ומבחינות רק בה, עד הרגע שבו היא לא יכולה יותר, ועוצמת את עיניה.

דנדיליון​(שולטת) - אני יכולה להבין אותו.
:-)
לפני 13 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - :-)
לפני 13 שנים
פרנקי - מדהים
להרגיש הכי נאהבת דווקא מקבלת כאב
בזכות הרגישות שלו
לפני 13 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - יש את השאלה הזאת של ונילים. "איך זה יכול להיות מתוך אהבה?"
זה תמיד הצחיק אותי.
לפני 13 שנים
scarlettempress{L} - אני יכולה להבין את שניהם :)
לפני 13 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - גם אני. :-)
לפני 13 שנים
bent_wordsmith​(לא בעסק) - פעם, אולי, אם יתמזל לי, תכתוב עלי מישהיא משהוא כול כך יפה.
לפני 13 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - אני בטוחה. ואם לא תכתוב, בטוח תחשוב. :-)
לפני 13 שנים
מרצדת - זה למשל.
לפני 8 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י