Tailor made

במעלית הוא מושיט לי את המפתחות ואני מביטה בו בתמיהה.
"את רוצה לנהוג ברכב שלי כבר מזמן לא?" אני מהנהנת בשקט ושוב תוהה מה הוא זומם. מאז שהכרתי אותו תמיד ישבתי לצידו, למעשה הפעם האחרונה שנהגתי הייתה לפני שנה כמעט.
מחוץ לרכב אני מביטה בו שוב "אתה בטוח אדוני?" "כן ילדתי" הוא עונה ויותר אני לא שואלת אני נכנסת פנימה אל מושב הנהג. הוא מתיישב לצידי שותק בזמן שאני מכוונת קצת את המראות, משחקת עם הכסא.
"לאן נוסעים?" אני שואלת בזמן שהיד שלי נשלחת אוטומטית להדליק את הרדיו.
הוא אומר לי לאן ואני מחניקה אנחה, הפעם הקודמת שנסענו לכיוון ההוא זכורה לי לרעה והסתיימה בסצנה מביכה במסעדה בה ישבנו לאכול צהריים.
שתי דקות עוברות בדממה. לוקח לי רגע להתרגל לנהיגה ואז אני נרגעת נזכרת כמה זה כיף, איך יש לי זמן לחשוב בשקט כשהמנוע נוהם ומוזיקה קצבית עוטפת אותי.
אני משחקת עם הרדיו עד שאני מוצאת שיר שאני מכירה ובלי לשים לב כמעט מגבירה את העוצמה משתלבת על הכביש המהיר ומגבירה מהירות.
"ומה היה רע במוזיקה שלי?" הוא שואל חצי משועשע, אני מגלגלת עיניים "היא הייתה רגועה מדי"
הוא שותק ואני מתרכזת בכביש מאיצה עוד ועוד כמעט בלי לשים לב, בהתחלה אני שרה בלי קול אבל אחרי כמה דקות אני מוותרת על המבוכה ושרה בקולי קולות עם הרדיו.
מדי פעם אני מגניבה מבט אליו מזווית העין אבל נראה שהוא עסוק בלהביט אל הים הכחול להפליא שבחוץ.
עם כל קילומטר שחולף אני נרגעת יותר ויותר, מוצאת את עצמי מתנהגת כמו פעם לפני שהכרתי אותו. יש לי מה לומר על כל נהג ונהגת בכביש, אני עוקפת מימין שוב ושוב וכל הזמן הזה אני אוחזת בהגה ביד אחת ושרה בשמחה.
"אולי כדאי שתירגעי קצת?" הוא שואל כשאנחנו כבר די קרובים ליעדינו.
"אדוני?" אני מעיפה אליו מבט לשנייה ומחזירה את העיניים לכביש
"תאטי" הוא חוזר בטון חד יותר "ותפסיקי עם העקיפות המסוכנות האלה"
אני מאיטה מעט את הרכב "אתה הורס את כל הכיף" אני אומרת חצי בצחוק חצי ברוגז. בדרך כלל לא הייתי מעלה על דעתי לענות לו ככה אבל עכשיו אני מוצפת בתחושת הכיף שבנהיגה מהירה ואני לא מתעכבת כדי לחשוב האם זה רעיון חכם לענות ככה.
"ילדה פרועה" הוא אומר בשקט לא ברור עם לי או סתם לעצמו ואני מחייכת.
"לאן עכשיו?" אני שואלת כשאנחנו מתקרבים העירה.
"את יכולה לבחור" הוא עונה "איפה את מעדיפה שנעשה קניות"
"באמת?" אני שואלת והוא מהנהן. אני מכוונת את הרכב לאזור המועדף עלי לא מבחינה במבט הרציני שלו שבוחן אותי עכשיו.
בדרך נס חניה מתפנה ברחוב ברגע שבו אנחנו מגיעים ואני יוצאת מהאוטו מלאת מרץ, לא מסוגלת לעמוד בשקט מרוב שמחה על יום החופש הלא צפוי הזה בחברתו, על מזג האוויר המושלם, על הכול.
אנחנו מטיילים לאורך הרחוב בהתחלה בוחנים את חלונות הראווה. הוא הולך בנחת לצידי ואני ממהרת, מנסה לראות הכול, מפטפטת בלי הפסקה.
"אתה מאד שקט היום" אני מעירה ברגע מסוים כשהשקט שלו חודר אלי.
"אני מקשיב לך ילדתי" הוא אומר ומשהו בנימת הקול שלו מטריד אותי אבל קשה לי להסביר מה זה בדיוק.
"בואי ניכנס לפה" הוא אומר מול חלון ראווה שבו מוצגת שמלה בצבע אפרסק, בסגנון שאני כבר יודעת שהוא אוהב. לידה אני רואה משהו שמוצא חן בעיניי הרבה יותר ואני מסכימה מיד להיכנס לחנות.
אנחנו מסתובבים בחנות ובזמן שהוא מבקש מהמוכרת את השמלה שראינו בחלון אני מוצאת בין הקולבים את השמלה השנייה שמצאה חן בעיניי הרבה יותר.
המוכרת מגישה לי את שמלת האפרסק למדוד והוא מעיף מבט בקולב שבידי.
"זאת לא טובה" הוא אומר.
"מאיפה אתה יודע?" אני עונה בקול חזק יותר מזה שהתכוונתי והוא מרים גבה, אני מנמיכה מיד את הקול "אולי היא תראה נהדר?" הוא לא עונה ואני לוקחת את שתי השמלות ונכנסת לתא המדידה.
ראשונה את מודדת את שמלת האפרסק שמצאה חן בעיניו. היא יושבת כאילו נתפרה במיוחד עבורי. המחשוף המעוגל, חגורת הסאטן על המותן, הדרך העדינה שבה החצאית מתעגלת. אין ספק שהוא יודע מה יחמיא לי.
אני יוצאת מתא המדידה להראות לו. הוא ממתין בזרועות שלובות, נשען על הקיר ממול והלב שלי מחמיץ פעימה כי העמידה הזאת שלו מוכרת לי כל כך וכל כולה אומרת נוקשות.
"אדוני" הוא מסמן לי באצבע להסתובב להראות לו את השמלה מכל כיוון.
"נהדרת" הוא פוסק "ניקח אותה"
אני נעלמת בחזרה בתא המדידה. מסירה את שמלת האפרסק ולובשת את השמלה שמצאה חן בעיניי. היא שחורה וקטנה וסקסית לחלוטין עם גב חשוף לגמרי, סגירת קולר ומחשוף עמוק ביותר. היא מדהימה בעיניי. אני יוצאת מתא המדידה. הוא עסוק בשיחה עם המוכרת כולו חיוכים ונינוחות והיא מצידה מחייכת חיוך ענק.
אני ממתינה עד שהוא פונה לעברי בציפייה אבל המבט שלו מצנן את התלהבותי מיד "תורידי אותה ובואי נמשיך"
"אני רוצה אותה" אני אומרת בקול הכי מנומס שלי "היא מושלמת"
"היא חשופה מדי ואת לא קונה אותה" הוא עונה
"אבל..." הוא קוטע אותי מצביע בחדות לעבר תא המדידה "את לא קונה אותה והדיון הסתיים ילדתי תתלבשי ובואי נמשיך" המוכרת עושה את עצמה עסוקה אבל אין לי ספק שהיא מאזינה לחילופי הדברים.
אני נועצת בו מבט כעוס אבל נכנסת לתא המדידה.כשאני יוצאת אחרי חמש דקות הוא בדיוק לוקח את השקית מידי המוכרת. אני חולפת על פניהם ויוצאת מהחנות מניחה לדלת לפגוע בחוזקה בקיר כשאני פותחת אותה.
הוא יצא דקה אחרי. אני עומדת במרכז המדרכה והוא צועד עד שהוא כמעט צמוד אלי. נהר של אנשים סביבנו, הרחוב סואן ונדמה שבין שנינו יש דממה לא טבעית, מחרישת אוזניים.
"ילדתי אני מציעה לך לסיים עם התקף הזעם הזה כל עוד סבלנותי לא פקעה" הוא אומר.
אני בוחנת אותו וראוה את הסימנים הברורים לכך שאכן סבלנותו הולכת ונגמרת ואני יודעת שאם זה יקרה אני אתחרט מאד ולכן אני מנסה. לוקחת נשימה עמוקה, משחררת את כפות ידיי הקפוצות ומנסה לחייך אליו.
הוא אוחז בזרועי "בואי נמשיך" הוא לא מרפה מזרועי גם כשאני אומרת לו שאני בהחלט מסוגלת להתקדם בכוחות עצמי וגם כשאני מבקשת שנעצור בחנויות שאני רוצה להתבונן בהם.
כשהוא מחליט לבסוף להיכנס לחנות שמוצאת חן בעיניו כל האזהרות שלי לעצמי וכל הרצון שלי להרגיע את המצב מתפוגגים.