ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

בעבור חופן צומי

אני רוצה את אור הזרקורים; אני רוצה תהילת עולם; אני רוצה את סגידתו של קהל משתאה; אבל אני מוכנה להתפשר על צומי, בינתיים.
לפני 13 שנים. שישי, 24 במרץ 2006, בשעה 16:38

"אופס, נפל לי מטבע".
"איפה?"
"לא יודעת. איפה שהוא פה".
"מוזר, לא שמעתי מטבע נופל".
"נפל, בטוח נפל".
היא מסתכלת לו בעיניים, וממתינה. וממתינה. וממתינה עוד קצת.
"אני אחפש", הוא אומר.
"תודה", היא מחייכת. הוא כורע על כריות כפות הרגליים, מתנדנד טיפה, מקפיד לא לאבד שיווי משקל. הוא לא רוצה ללכלך את המכנסיים הנקיים, בעודו בוחן את האספלט שסביב רגליה. הוא עובר בדידוי ברווזי-משהו בצל הארוך של רגליה, מגיח מתוכו בצד השני.
"אני לא רואה כלום", הוא מרים אליה את מבטו. פניה מוחשכים בגלל פנס הרחוב שמאחוריה, והוא רואה רק צללית, בקושי מזוהה. אישה, זה כל מה שהוא רואה. לגמרי אישה. הרגליים הארוכות, העטויות גרביונים שחורים ומבריקים, שסמוכות לפניו, החצאית הקצרה שעיניו מצליחות לתור רק מעט אל השטח הנסתר שמתחתיה, בליטת החזה שמסתירה חלק מפניה, הראש הזקוף, המוצל.
היא שותקת.
הוא שותק.
היא שותקת.
"אני אחפש שוב", הוא אומר. הוא מקיף אותה שוב באותו דידוי, נשען קצת על כפות ידיו כדי לא ליפול, אבנים קטנטנות ננעצות בבשר הרך של כפות ידיו. עיניו בולשות סביבה, מחפשות כל פינה נסתרת במדרכה שאליה אולי התגלגל המטבע. כלום.
הוא בוחן סביב רגליה. הן נטועות מולו, חבוקות בנעליה הגבוהות, והוא מושיט את ידו, כמעט נוגע בהן, אבל מעביר את ידו לאספלט שסביב רגליה, בודק, אולי המטבע נסתר מתחת לנעליה. הוא לא מעז לבקש ממנה לזוז.
"איזה מטבע זה היה, בכלל?" הוא שואל בעודו בוחן את האספלט. לא זכור לו ששמע צליל נפילה של מטבע. הוא די בטוח בכך.
"עשר אגורות".
"עשר אגורות?" הוא מרים אליה את פניו בהפתעה, מצל על עיניו מפני הפנס, ואז מאבד את שיווי משקלו ונופל לאחור, מתיישב על האספלט. הוא יושב שם, נבוך, ומביט אל פניה. "עשר אגורות?"
"כן", היא אומרת ולא זזה ממקומה. "מצאת אותו?"
הוא כמעט אומר משהו, אבל אז מושך בכתפיו ועורך שוב סיבוב סביב רגליה, הפעם כבר לא מנסה למנוע ממכנסיו להתלכלך. הוא כורע על ברכיו חלק מהדרך, מדי פעם מתיישב כדי לבחון סדקים ופינות.
לבסוף הוא נואש. "לא מצאתי", הוא אומר, שוב מרים אליה את מבטו. היא גבוהה, גבוהה מאד מהזווית הזו שבה הוא יושב, והוא אינו צריך לראות את פניה כדי לזכור כמה שהיא יפה. הוא בולע את רוקו, כובש בכוח דחף להתרפק על רגליה המתמרות מעליו. "אני חושב שהוא באמת לא על הרצפה", הוא אומר בקול שמצטרד מעט.
"אה", היא אומרת, במין סתמיות, "תראה כמה מוזר. בעצם המטבע היה כל הזמן ביד שלי ולא שמתי לב". היא פותחת את כף ידה, ובתוכה נח מטבע, נוצץ באור הפנס. עשר אגורות. היא מושיטה לו אותו.
הוא מהסס רגע, ואז לוקח את המטבע. הוא חם מחום כף ידה. הוא מתחיל לקום כדי למסור לה את המטבע, ואז חושב, מזדקף עוד קצת, מהסס, כורע שוב על ברכיו ומושיט את המטבע לעברה.
"שאני אפיל אותו עוד פעם?" הוא שואל.

צ'יטה​(שולט) - מקסים.
נהניתי מאד.
ממש נורא.
לפני 13 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - :-)
תודה.
לפני 13 שנים
scarlettempress{L} - אוי כמה שזה היה נפלא.
לפני 13 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - די, תמשיכי, אני מסמיקה בגללך. :-)
לפני 13 שנים
עינב​(אחרת) - נהדר, נהדר, נהדר.
המשפט האחרון חייך אותי המון.
לפני 13 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - אני שמחה. לא הייתי בטוחה שזה עובר, התמונה שהייתה לי בראש. :-)
לפני 13 שנים
דנדיליון​(שולטת) - זה נפלא. מדוייק, אלגנטי, מצומצם.
:-)
לפני 13 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - הו!
עד כדי כך? :-)
לפני 13 שנים
pinktonette​(נשלטת) - הו! אז יש גם צד טוב ללחפש מתחת לפנס.
לפני 13 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - אה! תהיתי מי יעלה על הנקודה הזאת. :-)
לפני 13 שנים
scarlettempress{L} - כן, עד כדי כך. כן, התמונה עוברת בצורה יפהפיה. כן, אני אמשיך לגרום לך להסמיק.

:)
לפני 13 שנים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - :-) :-) :-)
לפני 13 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י