יומני מרלין

בתחילת הערב שתיתי שלושה שוטים של וודקה מלון.
זה היה יותר מדי. הרגשתי שאני שוקעת בבור שחור.
בדקות שהייתי בו זה היה מפחיד.
אז ישר אכלתי חלה וחזרתי לעצמי.
הגעתי הבייתה עייפה.
 נרדמתי תוך כדי שאני מענגת את עצמי, התעוררתי פעמיים בלילה והמשכתי והתעוררתי ככה בבוקר והמשכתי לענג את עצמי במשך שעתיים.
זה היה לילה נהדר. כשסוף סוף יצאתי מהמיטה הרגשתי שיכורה מסיפוק.
אני לא יכולה לתאר כמה הייתי צריכה את זה.
והנה. עכשיו אני שוב חרמנית ורטובה בטירוף.
 הייתה לי שיחה עם נהג מונית אתמול. כמה משפטים הכי כנים שאפשר בשיחה כזו.
איש זר. לא מוכר. שמדבר ומקשיב לאנשים שונים כל יום.
מישהו שרוב הסיכויים לא אפגוש שוב יותר. ואם אפגוש כנראה לא אזכור.
אני אוהבת לדבר עם רוב נהגי המונית. והנהג הזה אתמול היה בדיוק מה שהייתי צריכה.
הוא אמר לי שהוא מבין אותי. הוא אמר לי שהוא זאב בודד.
אני חושבת שגם אני.
היה נהדר לדבר איתו. אמרתי לו את זה כשירדתי.
לא רציתי שהנסיעה תסתיים. הייתי ממשיכה לנסוע איתו ולדבר איתו.
זה היה כל כך קל. כל כך מרגיע. כל כך משחרר.
כל כך טבעי. כל כך אמיתי. כל כך כנה.
אני אוהבת להיות כנה לגמרי עם אנשים זרים.
אולי בגלל זה הבלוג הזה מרפא משהו אצלי.
לכתוב את היומן הזה מקל עליי, מוריד ממני משקל.
ובמצבי עכשיו כל הורדת משקל נפשי מבורכת.