לפני 11 שנים. 15 באוקטובר 2012 בשעה 8:13
זה בדרך כלל היום אחרי שאני שוכח את הגיל,
או יותר נכון הבוקר,
שצלצול השעון לא מהווה את ההתחלה של היום אלא אתת ההפרעה לסופו של הלילה,
שכבר בתנועה הראשונה שלהרים את הראש, הגוף שולח לי שדר,
היי הגזמת,
ואז אני יושב, ומרגיש את הידיים והגב, והראש ובעיקר הברכיים המסכנות.
תשוש וזקן.
--------------------
כמה שניות אחרי כן, קול צועק "אבא, אבא"
הכואב מחכה כשאני מדדה לי אל החדר החשוך, אל ידיים בנות כלום כמעט מושטות,
"אבא, קח" החיוך אומר.
כשאני חוזר למיטה של אבא עם החרגול הכי מתוקה בעולם,
אני מגלה שם שהפרעוש כבר נחת שם בלילה, ועכשיו גם היא ערה,
ואני שוכב לי על הגב, והחרקים עלי קופצים,
והיא שלי, הנהדרת פוקחת עין,
ושעה של כלום חוץ מלהיות עם הקטנות ואיתה על מיטה מתקצרת לשלשוים שניות של הרגשה.
שם אני סתם בן ארבעים ושתיים :)
ולרגע לגמדות, יש לי את כול התשובות שבעולם.
