חווים אותי פה לא נכון. חווים אותי שחצני נורא. אני לא באמת.
תראו. הייתי בקשרים בדסמים. לא הרבה בכלל. עשיתי שם ים של טעויות. אני מלמד ממקום שהוא גוף ראשון. לא מקריאה במגזינים. אני מלמד טעויות כואבות שלי, שאת המחיר, הגבוה, על הטעויות שלי, לא באמת אני שילמתי. שילמה סאבית שהייתה שלי.
ואני נורא כואב את העניין. בחיי. זה כואב לי נורא. כי אני הייתי אחראי בכלל.
הייתי דום מתחיל, ועשיתי טעויות, שאני כל כך מצטער עליהן. אבל ראיתי מה קורה מזה. זה לא צחוק העולם הזה. על טעויות פה משלמים ביוקר. ואני כואב נורא את הטעויות הללו.
ואני מהמקום הזה של המחיר לטעויות, רוצה להגן על הנפגעות.
זה לא שאני לא אטעה שוב. מי שלא עושה, לא טועה. אני בטח אטעה עוד. אבל זה מחיר הלימוד. בכל מקרה אני נסוגתי לאחור, ומנסה להערך מחדש, כדי לטעות פחות לפחות. ובינתיים, לא נכנס לקשרים, עד שמרגיש בטוח יותר, שלא אטעה.
האמפטיה שלי והרצון להגן, באה ממקום, שעשיתי שגיאות בעצמי. שאני מבין את פוטנציאל הסכנה. לא מסתם אמפטיה מפוברקת.
וכן, אני מתכוון ללכת לקצינים מאד בכירים במשטרה, במערכת התביעה, ולדבר איתם. אני לא מתבייש בבדסמיות שלי.
במה טעיתי ?
טעיתי, בשני דברים.
1. נתתי לסאבית שלי להתמסר לי יותר ממה, שהייתי בשל אליו, ואז התחרטתי. אמרתי שלא רוצה. זו היתה אחריותי, לא לתת לה להתמסר, עד שאני לא בטוח לגמרי, שאני רוצה אותה.
2. לא הייתי עד הסוף עבורה, באפטר קייר. נתתי לה שעה, היא היתה צריכה יותר. צריך לתת כמה, שהסאבית צריכה, או לא להכנס למצב הזה.
על שני דברים אלה אני מתנצל, אליה, פה, באופן פומבי. ואלו טעויות חמורות בתפיסתי. שנזקיהן עצומים. אני מבקש סליחה.
ועד שלא ארגיש, שאני יכול להיות שם, בלי לטעות את הטעויות האלה, לא אהיה.
ובינתיים, מהמקום הזה, אני מנסה לעזור לכאלה, שזקוקות לעזרה במקום הזה. כדי לכפר על מה שעשיתי. כי כואב לי כל כך, מה שעשיתי. כי כואבות לי התוצאות של מה שעשיתי.
אני כבר חודש וחצי שם, במקום הזה, מאז שזה נגמר.
וואללה, אני במקום אחר עכשיו, יותר יודע, מנסיון של גוף ראשון. ואני אמשיך להתנסות, ולהגן, ולכאוב. כזה אני.
לא שחצני היה הפוסט הקודם, בחיי.
לפני 17 שנים. 21 באפריל 2006 בשעה 19:15
